חרובי דמים / אלישע פורת

 

חרובי דמים

אלישע פורת - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

איש לא יכול היה לעצור את שבתאי לבנוני מלטעת את "חרובי הדמים" שלו סביב הקיבוץ. החרובים נועדו לשמש יער לזכרם של נופלי כפר יעבץ במלחמת העצמאות, אבל גם מקור שופע להזנת בעלי החיים בארץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

החרובים הבודדים, היתומים, שנותרו סביב הקיבוץ, אינם אדומים, אלא ירוקים-כהים כצבע החרובים בשפלת החוף. אבל אני מכנה אותם "חרובי דמים", כיוון שתחילתם בקרבות הדמים על כפר יעבץ במלחמת העצמאות. שבתאי לבנוני ז"ל, האיש היקר והתימהוני, שפיזר את חרוביו מסביב לעין החורש, לחם בכפר יעבץ במלחמה ההיא. ערביי טירה, קלנסווה וטייבה, "המשולש הקטן", כמו שכונו הכפרים הללו, בחיזוק לוחמים עיראקים, לחמו בעקשנות על השליטה ביישוב היהודי הבודד. הכפר עבר מיד ליד כמה פעמים, עד שנותר בידינו. היו שם נפגעים רבים, פצועים והרוגים, אך "המותניים הצרות" של המדינה הצעירה החזיקו מעמד, ואפשרו לעבות ביישובים את גוש תל מונד, עין ורד והסביבה.

 

אך שבתאי לבנוני, במקור ביאלוסטוצקי, יליד פולין בעל חזות שחומה, שלחם בכפר יעבץ, לא שב להיות כמו שהיה. היום מכנים זאת בפשטות פוסט-טראומה, או הלם קרב מאוחר. הוא התנחל בכברת האדמה שהוריש לו אביו, בתל צור שליד אבן יהודה, וחלם להיות חוקר צמחים. תל צור, שהיום היא דחוסה בשיכונים, הייתה אז שכונה קטנטונת, בת כמה בתים, הרחק צפונה ממרכז המושבה. שכניו הצמודים היו מפקד ההגנה הידוע, מכבי מוצרי-מני, ואשתו רחל מכבי. שבתאי סיפר לרחל גם על מצוקתו שלאחר הקרבות וגם על חלומותיו, והיא שלחה אותו לקיבוצנו להתאושש ולהגשים את חלומו. כך נספח אלינו האיש שסיפורים רבים קשורים בו, האיש שסיפור חייו הוא כל כך עצוב, שאפילו העיתונאי יגאל סרנה, שמומחיותו בסיפורים עצובים, אמר שהזיל דמעות על גורלו. הוא כתב, לפני יותר מעשור וחצי, במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות", על שבתאי לבנוני, על אשתו שנעלמה ועל בנו התינוק, כתבה נורא מרגשת, שהכתה גלים בקיבוץ ובארץ.

 

היו כמה בעלי חלומות בקיבוץ שלנו מלבד שבתאי, כמו למשל, הכלכלן אברהם כהן ז"ל. הוא הרצה בפנינו בשנות החמישים על עתידה הכלכלי של מדינת ישראל, והיה נחוש בדעתו, שתוך כמה שנים תתכסה הארץ "בתירס ובחזירים". משום מה התקבעה אצלו ההשקפה, שאדמותיה הטובות של ישראל והביקוש האדיר לבשר החזיר ולגרעיני התירס יכסו את פני הארץ. ממש כמו במערב התיכון של ארצות הברית. למה החלום נשבר? משום שזמן קצר לאחר מכן נחקק "חוק החזיר", שאסר על המשק היהודי לגדל חזירים. וגרעיני התירס הוחלפו בייבוא גרעינים אדיר מארצות הברית ומקנדה. אבל החלום היה חלום יפה, ואני זוכרו עד היום.

 

היה אצלנו חולם נוסף, משה אלברט ז"ל, שפנטז על גידול הבוטנים. הוא קרא המון עיתונות צרפתית, שהעלתה על נס את גידול הבוטנים בארצות הסהרה הצרפתית, והיה משוכנע שכל גבעות החול והחמרה שבעמק חפר ובארץ יהפכו עד מהרה ל"אסם הבוטנים" של המזרח התיכון. אני זוכר אותו נואם במשך שעות, בסלון של הוריי, בפני כמה פרנקופונים פעורי פה, על פלאי צמח הבוטן ועל העתיד המזהיר הצפוי לו. למה החלום נשבר? כי הכותנה וגידולים נוספים דחקו את הבוטנים מעמק חפר, והצמח לא היה צמח פלאים כמו שתיאר משה בהתלהבותו. היום שוב חזרו לגידול בוטנים בעמק חפר, אך בעיקר לצורך שיפור מחזור הזרעים והעשרת הקרקע. חולמים נוספים אצלנו מילאו את דפי העלון המקומי ואת ביטאוני "התנועה" בחלומותיהם המופרכים. חלומו של שבתאי, לטעת אלפי אלפי חרובים באדמות שהתווספו למשקים לאחר מלחמת העצמאות, לא היה כל כך יוצא דופן. אילו היה מרצה לכלכלה, כמו אברהם כהן, היה ודאי מרצה על חלומו בגבעת חביבה, לפני תלמידי י"ב מנומנמים ואחוזי רומנטיקה ותשוקת נעורים, בכותרת "תפוחי אדמה וחרובים".

 

קרבות הדמים בכפר יעבץ הולידו אצלו תגובה מאוחרת, דבקות כפייתית בנטיעת "חרובי הדמים". לא רק שהחרובים יהיו יער זיכרון נוגע ללב, לזכרם של נופלי כפר יעבץ, אלא הם יהיו מקור שופע להזנת בעלי החיים בארץ. וכל מי, שילדותו עברה בין שקי התערובת לבקר, זוכר היטב את מכמני החרובים המתוקים בין חופני הסובין המבחילים. שלא לדבר על ילודי מלחמת העולם השנייה, ששתו את משקאותיהם ממותקים בסוכר חרובים ולפתו את פיתם בדבש חרובים. שבתאי לא היה מנותק מהמציאות. אדרבה, הוא הציע לטעת את החרובים במקום את עצי הסרק, האיקליפטוסים - לאורך הכבישים ודרכי העפר. בשדרות ארוכות, אינסופיות, המתמשכות מהים התיכון, בואך כפר ויתקין, ועד לרגלי הרי אפרים, בואך טול כרם. החרובים יצמחו לאורך צינורות המים, לאורך המוביל הארצי, שנחפר אז בשדותינו, ומתחת לעמודים ולכבלים של החשמל. את השדות הפתוחים חלם להקדיש לתפוחי האדמה, שלהם הקדיש את כל חייו. אבל הם ראויים לסיפור משלהם.

 

איש לא יכול היה לעצור את שבתאי מלצאת ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות, וכשהקיבוץ התקשה לממן את לימודיו, הוא מכר את כברת האדמה בתל צור, שהוריש לו אביו. אותה כברת משפחה זעירה, שנקנתה בדם לבם של הוריו לאחר עלייתם מפולין. איש לא יכול היה לעצור את שבתאי מלטעת את "חרובי הדמים" שלו לאורך גדרות חלקות המספוא, המרעה הזרוע וכבישי הגישה לקיבוץ. שנים לאחר שנעלם מחיינו, הרבה לפני שקם לתחייה עצובה וקצרת ימים בכתבתו של יגאל סרנה, עקבתי אחר מאבקם של אחרוני החרובים שנטע. בכל שנה פחת מספרם. כאן הרחיבו כביש ועקרום בלי טיפת חמלה, ושם הרסו גדרות והרחיבו חלקות, והשכיבו את החרובים בלי רחמנות. רכזי המשק התייחסו למצבות הירוקות הללו כאל מטרד. שהרי לא נותר אוכל חרובים אחד לרפואה בכל עמק חפר! לא חיה, לא בהמה לא אדם!

 

לפני זמן קצר הגיע אלינו לביקור מפתיע אגרונום ידוע, שזכר את שבתאי לבנוני, כמורה אהוב לחקלאות מילדותו ברחובות. תלמידיו דאז כבר חצו את שנת השבעים שלהם מזמן. יצאנו ברכבו לחפש את החרוב האחרון, שריד חלומות יערות החרובים של לבנוני. נסענו לכאן ולשם, העלינו עננות אבק על הדרכים, והחמצנו פעם אחר פעם את גדמי החרובים הישנים. עד שנזכרתי בחרוב האחרון, חרוב השדרות האחרון, שריד ופליט גלמוד ועזוב. ואכן הוא ניצב במקומו! ולא רק שניצב אלא שגם גידל בנים ונכדים ונינים, ערימה ירוקה גדולה של חרובים עקשניים. האגרונום בדימוס התרגש מאוד. דמעות של נוסטלגיה לחלחו את עיניו. ישבנו ברכב הממוזג, וסיפרנו בשבתאי לבנוני, ביאלוסטוצקי לשעבר, ילד יהודי פולני שחום כמו בדווי מהמדבר. זכרנו את משק הילדים שבנה וניהל, זכרנו את ארגזי ההנבטה של תפוחי האדמה, שמילאו את חדרו הקטן עד להתפוצץ. זכרנו איך יצא להדריך מתיישבים בנגב המערבי בגידול הגזר. הזכרנו גם את חייו העצובים שהוחמצו באורח כל כך מצער, והתפללנו בלבנו לזכרו, וביקשנו על חייו של החרוב האחרון מ"חרובי הדמים", שהולדתם בקרבות הקשים על כפר יעבץ שבקצה השרון.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: