חניכה שהוחמצה / אלישע פורת ז"ל

חניכה שהוחמצה

אלישע פורת [ז"ל] - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בסוף שנות הששים נדפס סיפור משלי במוסף לספרות של "על המשמר". העורך היה א. ב. יפה, הזכור לטוב, מחבורתו הקרובה של אברהם שלונסקי.

איור מאת יעקב גוטרמן

שלחתי לו את סיפורי הקצרצר כתוב ביד, בעט כדורי, על שניים או שלושה דפים משורטטי שורות. הוא השיב לי מייד, וקיבל בשמחה ובתודה את הסיפור. הוא אפילו ביקש סיפורים נוספים. וביום השישי שלאחר שבוע, הופתעו חברים רבים, מקוראי המוסף הספרותי, למצוא את סיפורי בקדמת 'הדף לספרות' של העיתון. רבים עצרו לידי, ליד 'הרמפה' של המטבח, שם טרחתי בפריקת ארגזי פירות וירקות, וברכוני להופעת הסיפור. אחדים הופתעו, ואחרים לא. אחדים לגלגו על כתבנותי, ואחרים הפצירו בי להמשיך בפרסומים. מי יודע, אולי יצא ממני משהו בעתיד.

 

חבר אחד, רחוק מאד מכל עניין בספרות, שאל אותי בלגלוג, האם אני בטוח שזה אני? האם אין עוד אלישע פורת בקיבוץ אחר? בתחילה הייתי נבוך, ועצרתי להשיב לכל מגיב בפירוט. איך נשלח הסיפור ומה כתב העורך ומה הבטיח לי, ממש סיפרתי את הסיפור 'מראשית תולדות הנייר' . אבל לקראת הצהריים כבר גס לבי בהערות וסיגלתי לי משפט או שניים, מכניים לחלוטין, והייתי מפליט אותם כתשובה קצרת רוח לחברים שעצרוני בעת הפריקה והטעינה. הגדיל לתהות מכולם במאי חובב, עולה מארגנטינה, ששהה אז בקיבוצנו לתקופת הכשרה. הוא נטפל אליי, נצמד ממש, סייע לי בפריקת הארגזים, וביקש לדעת בפרטי פרטים, מניין ירדה עלי ההשראה לכתיבת הסיפור. ואיך יצרתי את הקשר עם העורך א"ב יפה. ואיך אני שולח את דבריי, כתובים בעט או מתוקתקים במכונת כתיבה? ומי מחברי הקיבוץ שימש לי דגם לגיבורי הסיפור?

 

בארוחת הערב החגיגית של ליל השבת, קראו לי פתאום משולחנו של אבא קובנר. הוא ישב תמיד מוקף בידידים קרובים ובמעריצים, וברוב השבתות גם היה מוצף באורחים חשובים. אינני זוכר היום האם הוא עצמו קרא לי, או מי מן המסובים לידו. התרגשתי מאד מההזמנה, שלוותה גם ברמיזות אצבע מזמינות. אמרתי לאשתי שתתפוס לנו מקום באחד השולחנות, ואני רק אגש לרגע ותיכף אשוב. קרבתי לשולחנו של אבא קובנר, ועמדתי רכון ראש, קשוב כתלמיד, לשמוע מה בפיו. איזו הפתעה נעימה, אמר, קראתי את הסיפור שלך היום בעיתון. סיפור יפה מאד. היושבים לשולחנו הנהנו בראשם ואישרו את דבריו. והוא המשיך ואמר, תן לי תריסר סיפורים כאלה, ואני מוציא לך ספר!

 

סחרחורת קלה ונעימה אחזה בי. עמידתי קצת נתרופפה, ואני איבדתי לרגע קצר את תחושת המקום והזמן. כבר הייתי איש לא צעיר, באמצע שנות השלושים שלי, וחלומי על כתיבה ספרותית הלך והתרחק ממני לאט אך בהתמדה. הייתי תקוע בשגרת חיים מכבידה, ולא ראיתי שום דרך להגשים את תקוותי. והנה כאן, כרגע, בפני כמה עדים, מבטיח לי המשורר הידוע אבא קובנר, הבטחה שאיש לפניו עוד לא הבטיח לי. תן לי תריסר כאלה, ואני מוציא לך ספר! קובץ סיפורים משלי? כינוס של סיפוריי הקצרים שנכתבו בחטף, בשעות גנובות? איזו הבטחת אושר קצרה אך דחוסה הציפה אותי, בעודי רכון לפניו. אינני זוכר מה הייתה תשובתי. אבל ודאי שהייתה מסורבלת, מופתעת ואולי גם מגומגמת מעט. בטח, תודה, יש לי כבר יותר מתריסר סיפורים, מוכנים לדפוס. אני מאד מודה לך. אביא לך את הסיפורים בקרוב.

 

שיקרתי לו לפתע במצח נחושה. אז, לא הייתה בידי אפילו שורה אחת כתובה. ושום סיפור לא שכב מוגמר על שולחני. וכשעשיתי דרכי אל השולחן שאשתי ישבה בו, בלוויית כמה מידידינו, תהיתי על עצמי, מדוע נגררתי להשיב לו מה שהשבתי. מה הוא רצה ממך? שאלה אשתי, ואני השבתי שהוא הבטיח להוציא לי קובץ סיפורים ראשון. הסיפור שקרא היום בעיתון מאד מצא חן בעיניו. וגם חבורת מקורביו עודדה אותי להמשיך בכתיבה. אז למה אתה לא ממשיך? שאלה אשתי, מי מפריע לך? ואני כמעט התרוממתי מכיסאי, כדי להשיב לה בצעקה רמה, שכל חדר האוכל המלא שלנו ישמע. מי מפריע לי? החיים האלה מפריעים לי. המצור הזה, הילדים, המטעים, ועדת התרבות, הגיוסים בשבתות. חודשי המילואים הארוכים. הכול מפריע לי. אבל לא נעמדתי ולא צעקתי ואפילו לא השבתי לה. ורק חייכתי במרירות, כשמישהו מחבריי אמר בארסיות, שלא כדאי להאמין לקובנר כל כך מהר. ולא כדאי להתאכזב.

 

השנים חלפו, כתבתי ופרסמתי קובצי סיפורים, ספרי ילדים, נובלות. אבא קובנר לא חזר אליי יותר. הבטחתו המופלאה, שעשתה אותי מאושר לרגע, נשכחה כמובן לחלוטין. עורכים אחרים סייעו בידי להוציא לאור את 'תריסר סיפוריי'. הוא גם לא שב להתעניין בכתיבתי. שמעתי גם שמועה מרושעת על משורר מתחיל, מקיבוץ סמוך, שהתעקש להפקיד בידיו את כתב היד לספר שיריו הראשון. חודשים ארוכים, ואולי שנים, לא השיב לו קובנר תשובה. ולבסוף הסתבר שצרור הניירות אבד זמן קצר לאחר שהתקבל אצלו. שמעתי אך לא האמנתי. גם היום אני בטוח שהבטיח לי את הבטחתו באמת גמורה. ואולי אפילו טוב הדבר שלא נזקקתי לו בהוצאת ספריי. זה היה מביך אותו ואותי ואת הקרובים. לאחר פטירתו התהפך משום מה הגלגל, ואני מצאתי את עצמי מוצא עניין רב בשירתו ובסיפור חייו. אותם מעט רגעי האושר הדחוסים, שפקדוני בחדר האוכל ההומה, בסעודה החגיגית של ערב שבת, לא יישכחו ממני. שמע נא, בחור צעיר, יש משהו מעניין בכתיבתך. תן לי תריסר סיפורים כאלה, ואני מוציא לך ספר!

 

בשנים האחרונות כותבים אליי מדי פעם משוררים צעירים, ושואלים אותי לדעתי על שיריהם. לא פעם בא לי להשיבם, בדואר האלקטרוני, ממש בנוסח ההוא שהשיבני אבא קובנר. שמע נא בחור צעיר, יש משהו מבטיח טובות בשיריך הבוסריים. המצא לידי כמה עשרות שירים כאלה, ואני עושה לך ספר! אבל במחשבה שנייה אני נבהל, ובפועל אני משיב להם מעין זה: שמעו נא, אני לא עורך ולא מורה לכתיבה יוצרת! וגם לא מדריך בסדנאות כתיבה! אין דבר ששנוא עליי, יותר מלחוות דעה על יצירה בוסרית, או לערכה, או להתקינה לדפוס. אני מאמין שיצירתכם אם יש בה באמת יופי, צורך ואיזו אמת פנימית, תמצא את העורכים והמוציאים לאור הראויים. וכן, שלא אשכח, אל תאמינו להבטחות שווא של משוררים ידועים. הרצון הטוב שבהם, אם אכן ישנו שם, אין לו שום נגיעה לחיים הממשיים. הם עסוקים ביצירתם ובחייהם, ואין להם אפשרות לעודד ולקדם יוצרים בוסריים שכמותכם. ובבקשה, אל תשלחו לי תריסר שירים טובים משלכם. אני לא אוציא לכם קובץ ביכורים.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: