הכבוד האבוד של דגל הקיבוץ / אלישע פורת

 

הכבוד האבוד של דגל הקיבוץ

אלישע פורת - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מסיפורי דוד אפרת

 

באחד במאי 1940, נערכו חגיגות גדולות של הסתדרות העובדים העבריים במושב כפר ויתקין.

איור מאת יעקב גוטרמן

מכל היישובים הצעירים של עמק חפר, שלא מזמן נגאל מידי בעליו הערביים, נהרו המתיישבים לכפר ויתקין. גם חברינו, וותיקים וצעירים, נערכו למסע. הניפו את דגלי הלאום המעמד והקיבוץ, ויצאו בשלשות פרועות לדרך. איך הלכו אז מעין החורש לכפר ויתקין? פשוט מאד, חצו את האוכף שבין כפר חגלה לגבעת חיים, וטיפסו אל גבעת הכורכר של אלישיב, ומשם הישר לכפר ויתקין. בראש הצועדים הלכו חברי הוועד הפועל, המוכתרים, והעסקנים. מאחוריהם צעדו האקורדיוניסטים והמפוחאים, וניגנו ללא הרף, חרף החמסין המתיש שנחת על הביצות. הדגלים התנופפו ברוח המזרחית, החברים שרו בהתלהבות את שירי המעמד ולרגע הייתה הרגשה שהמצעד חולף לא בביצה של עמק חפר, אלא ברחוב אלנבי שבתל אביב.

 

נערי ההשלמה שלנו, שהגיעו מצ'כוסלובקיה לפני זמן קצר, היו מאושרים. הם היו חברים מסורים של תנועת 'השומר הצעיר', בברטיסלבה ובפראג, וחגגו את האחד במאי ברוב עם במולדתם הישנה. הם התעקשו לשאת בעצמם את דגלי הקיבוץ הכבדים, כל הדרך מהקיבוץ עד לכפר ויתקין. כך הרי גם נשאו את דגלי המצעד הכבדים ברחובות הצ'כיים והסלובקיים. ולא נתנו לחמסין שישופף את רוחם, ולא לברחש המציק שיעצבן אותם ולא לבדיחות הציניות של הוותיקים, שלעגו לא מעט למסירותם. הוי, תבורך אמונתם התמימה של נערי ההשלמה בקדושתו של האחד במאי, חג הפועלים!

 

בכפר ויתקין קיבלו את פני הבאים בחביונות מלאות בלימונדה קרה. חברינו מההשלמה הסתערו על חביונות הלימונדה, כאילו היו מסתערים על המשטרה הבריטית, שאיימה לפזר את ההפגנה. ששת הקילומטרים הארוכים הרגו אותם ממש. הם עוד לא התרגלו לחום הארצישראלי המצמית. המפגש עם פועלי חדרה ונתניה היה מרגש. הייתה הרגשה שכל השרון היהודי נאסף שם. ולמעט כמה עשרות משפחות אמידות של 'הבועזים', אותם איכרים עשירים שנואים מייסדי המושבות, באמת אפשר היה לפגוש שם את כולם. הנאומים פרחו, הנואמים נאכלו באקסטזת הדיבור הפועלית שלהם, ונערות 'הפועל', בחצאיות הכחולות, הפליאו במחולות. כל המשתתפים הזיעו מחמת החום, ומחו את זיעת 'המעמד' שלהם, בעניבות האדומות שכובסו במיוחד לכבוד האחד במאי.

 

הדרך חזרה, בתום החגיגות, כבר הייתה מבורדקת לגמרי. המפגינים נאחזו בכל כלי רכב שיכלו לשים עליו את ידם. למי היה כוח לשוב הביתה ברגל? לא שלשות לא שישיות ולא בטיח. עגלות וטרקטורים ומכוניות עשו את הדרך שלוש או ארבע פעמים, להשלים את הפינוי החגיגי. כל אביזרי התהלוכה, השלטים הדגלים הסרטים עלוני הנייר נזרקו באי סדר מופתי אל הרחבה הקטנה שלפני מדרגות מגדל המים שלנו. לחברי ההשלמה הצעירים הדבר הכאיב. הם באו מערים ומארצות שבהם יש סדר גם בפירוק תהלוכות והפגנות. הכאיב להם מאד כשראו את הדגלים מבוססים בחול ונרטבים על הדשא. אבל הם התנחמו שקיבוץ עין החורש הוא קיבוץ וותיק, וש'הועדה הפוליטית', או איך שקראו לה אז, תדאג לאחסון מכובד של אביזרי החג. כולם אמרו להם שלמזלם הגיעו לקיבוץ מסודר.

 

אך להוותם לא כך היה. עבר יום וחלפו יומיים, ודגל הקיבוץ המושפל, המובס בעפר, המוטל בעירומו למרגלות המגדל, קרע את ליבם. בלילה השלישי לתמוטת הדגל לא יכלו עוד להחשות, ויצאו בחשאי, בחצות הלילה, לפדות את הדגל משבי החרפה שלו. הם התגנבו עד אל מרגלות המגדל, חפסו את הדגל המקופל, כמו שחופסים מצנח, ומיהרו אל האוהלים הקטנים שלהם. ובאוהל התלחשו שעה ארוכה, היכן להחביא את הדגל. גם כדי לשמור עליו עד חג השבועות, שאז ייקרא שוב לתורן, וגם כדי ללמד לקח את הוותיקים. לבסוף התנדב חברנו דוד, ותרם את הכרית הרקומה היפה, ששלחו לו מסלובקיה, לטמון בחובה את הדגל המבויש. הכרית הייתה מצופה בציפה רקומה, יפהפייה, של איכרות סלובקיות, בלבוש לאומי, ביום קציר. דוד קיפל את הדגל בחרדת קודש, השחילו בין הכרית לעטיפתה, הניח את ראשו עליה ונרדם מייד.

 

איש לא שאל ולא הבחין מה עלה לדגל הקיבוץ. וגם נערי ההשלמה שכחו עליו. בסוף חודש מאי או בראשית חודש יוני, התגנב לו לפתע חג השבועות, ולבמת הפדיון של תנובת השדות נדרש לפתע דגל הקיבוץ. האדום, הקטיפתי, המרוקם והנעים למגע. אבל הדגל איננו! קמה מהומה לא קטנה, אפשר לומר אפילו היסטריה קטנה. היכן דגל הקיבוץ? האם נגנב בידי פורעים ערביים? האם נלקח בידי שוטרים בריטיים? מי, לכל הרוחות והשדים, יכול לחמוד חתיכת בד כזו בראשית הקיץ של שנת 1940?

 

גם חברינו מההשלמה השתתפו בחיפושים, בתמימות מרגשת, כאילו לא ידם הייתה במעל. ורק מעשה נס של 'אדון החלומות', אותו אדון חלומות שלימים כתב עליו אבא קובנר שיר כל כך מופלא. אותו אדון החלומות שאילון כהן הביאו בספריו כלשונו וגם רצה לשקעו בבטון ובברונזה, רק הופעתו המפתיעה בחלום לילה של חברנו דוד הביאה לגילוי של דגל הקיבוץ. דוד זוכר עדיין, ובשרו נסמר כמו בלילה ההוא, איך הקיץ מכוסה זיעה מחלום בלהות, שבו נקרעה הכרית הסלובקית שלמראשותיו, בסכין ארוכה ומאיימת. וכבר התכווץ בחלומו בפינת המטה שלא יגיע אליו חוד הסכין, אלא שלפתע נשבר הלהב ויד הזדים נקצצה. וכסות המגן המופלאה שלו, שלא הייתה אלא דגל הקיבוץ המכווץ לו בתוך הציפית, נפרשה לפניו אדומה כדם. הוא קפץ המום ממיטתו וחילץ את הדגל ורץ עם חבריו, נערי ההשלמה, באמצע הלילה, אל מגדל המים.

 

הם התגנבו בחשאי, במחסה החשיכה, בשביל בין מחנה האוהלים אל המגדל. ושם, על חלקת הדשא הרעננה שלמרגלות המגדל, הניחו את דגל הקיבוץ. ממש במקום שממנו לקחוהו לפני כמה שבועות. בהשכמה מיהרו לעבודתם, ולא זכו לראות את שמחתם של הוותיקים המשכימים שמצאו סוף סוף את הדגל, וגאלו את התורן היתום, שעל בימת חג השבועות, מחרפתו.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: