גמילה אלימה / אלישע פורת

גמילה אלימה

אלישע פורת - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

בעשור האחרון הרביתי לרכוב על אופניי בדרכי השדות של עמק חפר ובכביש 581. זכיתי לראות פגרי חיות ועופות רבים, חלקם מתו מהרעלות חלקם נרצחו בידי תאילנדים תמימים וחלקם נדרסו בגלגלי כלי הרכב.

איור מאת יעקב גוטמן

ראיתי את הדרוסת המאליפה של יונקים, זוחלים ועופות. למן גיריות וסמורים, דרך דרבנים ושועלים, ועד לכלבים נטושים וחתולים תועים, שעצמותיהם נתפצחו בלא רחמים. ראיתי תמונות מכמירות לב מזדקן כשלי, של פרחוני שלדגים ושרקרקים צבעוניים במבתרי החמרה שסביב כביש 581. נמיות חשאיות שכיוון הרוח בגד בהן לפתע, ואפילו נוטריות על גדת נחל אלכסנדר, שנורו בידי ציידים עבריינים.

 

בעשור האחרון הרביתי לרכוב על אופניי בדרכי השדות של עמק חפר ובכביש 581. זכיתי לראות פגרי חיות ועופות רבים, חלקם מתו מהרעלות חלקם נרצחו בידי תאילנדים תמימים וחלקם נדרסו בגלגלי כלי הרכב. ראיתי את הדרוסת המאליפה של יונקים, זוחלים ועופות. למן גיריות וסמורים, דרך דרבנים ושועלים, ועד לכלבים נטושים וחתולים תועים, שעצמותיהם נתפצחו בלא רחמים. ראיתי תמונות מכמירות לב מזדקן כשלי, של פרחוני שלדגים ושרקרקים צבעוניים במבתרי החמרה שסביב כביש 581. נמיות חשאיות שכיוון הרוח בגד בהן לפתע, ואפילו נוטריות על גדת נחל אלכסנדר, שנורו בידי ציידים עבריינים.

 

אני תוהה האם באמת התמכרתי למצג תמותת הבר בדרכים? שאחרת אין לי הסבר מדוע טרחתי לרשום את פרטי הדרוסים ביומן האלקטרוני של הפלאפון המיושן שלי. כעת, שכמעט ואינני יוצא עוד למסעות רכובים בשדות, ואף להרחיק בכביש 581 אני חושש, הן בשל פראותם הבלתי נסבלת של הנהגים, והן בשל החשש ליפול לפתע מחמת בגידת הגוף, ההתמכרות הזו היא חידה גם לי עצמי. נקרופיליה ואני זה לא צמד מקובל ואפילו לא צמד אפשרי. אף על פי כן, מצאתי את עצמי לפני כל מסע ארוך, מתרגש למחשבה שמשהו גדול יקרה לי היום: מסוק ריסוס או אווירון קל יפלו ממש בשדה שלפני! הוי בכמה געגועים אני נזכר באותה תאונת מסוק שאירעה סמוך לחלקת התפוחים שלנו לפני שנים רבות.

 

העברתי צינורות השקייה מאלומיניום בין שורות התפוחים, כשלפתע ראיתי את שורת עמודי המתח הגבוה של חברת החשמל נעים לאחור כמו בצעד תימני. ועד שהבנתי שהם גם ישובו לצד השני, צעד קדימה שניים אחורנית, כבר שמעתי את קריאות העזרה של הטייס שעלה מקנדה. גוֹד דֶם! הוא זעק, וכשהגיעו אליו מציליו, ופיתחו אותו מהחגור שהיה קשור בו, הסתבר שאמנם ניצל אך במחיר כבד: כל התחת שלו התמלא בדקירות של קוצי הפטל הדוקרני! לימים התרסקו בשדותינו גם טייסים אחרים, שעל רובם אני מיצר אך לא על כולם.

 

עשירי הרצליה וגוש דן למשל, עשו את השדות השלווים שלנו למגרש האימונים הרועש והצורם שלהם. הם טסים בו בטיסת טירונים מסוכנת, מפרים בגסות את שלוות העמק, מדליקים ומכבים את המנועים לסירוגין, כמצוות מדריך הטייס, ולבסוף גם מתרסקים לפעמים. עליהם אני אינני מצטער. למה הם צריכים להפריע לנו לכל הרוחות? שיטוסו מעל הרצליה שלהם, רעננה שלהם, בני ציון שלהם וסביון שלהם!

 

מראה הזיקיות הדרוסות מקשה עליי מאד. רחמיי נכמרים עליהן, חסרות מגן ותמימות כל כך, שאפילו מספיקות לפעמים להחליף צבען לאדום כדם, שניה בטרם ידרסו. או צבי המים והיבשה האיטיים, איזו הצדקה יש לדרסם? הרי אפילו האטית שבנהגות, חסרת יכולת התגובה, יש לה קיצבת זמן מספקת כדי לסטות מהנתיב ולחוס על הצבים. לא אפליג במראות הקשים הנוספים, וגם אלה שהבאתי, הבאתי רק לצורך הצטדקות על התמכרותי הכפייתית.

 

במשך שנים שעשעתי נפשי שיום יבוא ואזכה לגלות תגלית מרעישה במסע האופניים שלי: נעדר שכבר התייאשו מלמצאו. או קשישה שלא שבה למשפחתה זה ימים אחדים. או גנב שהסתבך, או מכור לסמים שחלה, או עצורים מסוכנים שנמלטו מהכלא הסמוך. אני חולף בדיווש מהיר על פני פאת שדה מוריקה, קולט בזווית העין מראה מפתיע, עוצר ושב במהירות לאחוריי. כך אני נוהג עם פרחים נדירים, עם חסידות פצועות כנף, עם תנים צולעים ועם חייזרים שטרם זכיתי לפגוש.

 

והרי זה קורה! אך לאחרים. והרי זה אפשרי! העיתונים מלאים בסיפורי מציאה כאלה. מי לא זוכר את אותו צעיר בר מזל, מאחד מקיבוצי עמק בית שאן, שיום אחד לאחר שחרורו מהצבא כבר מצא אסיר ללא רוח חיים! אני משתגע מקנאה. הוא לא דיווש עשור שלם באופניו. הוא רק יצא לריצת שדה קלילה לרוח הערב. הוא אפילו עוד לא התחיל להזיע. ובום, מצא! וישר לטלוויזיה וישר לרדיו וישר לעלון הקיבוץ ולמקומונים, ולאן לא? ואני מה? נאלצתי להסתפק בפגרי ציפורים, בלטאות מעוכות ובחלזונות מרוקנים.

 

עד שיום אחד נגמלתי באלימות מפתיעה מהתמכרותי המוזרה. רכבתי לפנות ערב, החושך הקדים, הגלגל הקדמי נתקל באבן בולטת, הכידון נשמט מידי, ואני הוטחתי בחזקה אל דרך הכורכר. יצאתי בזול, כמו שאמרה אשתי, והלקח אפשר שלא היה מספיק. אבל לי הוא הספיק. לא בשל החתכים הקלים בפרצוף ובכפות הידיים, לא בשל גלגל השינים של האופניים שהתעקם, לא בשל החולצה שנקרעה והמרפקים שנחבלו. שולי ה'קוליס' החדים בשביל, שנותרו מעונת הגשמים, אפשר שהיו ידו השלוחה של הממונה על ההתמכרויות. כנראה שעברתי את גבולות הנכון והמותר. להשתוקק לגוויות, במסע שגרתי? והיכן שכחתי את הקסדה? הרי אותי עצמי יכול היה רץ צעיר למצוא. אחד שהשתחרר רק אתמול מהצבא וכבר מזלו האיר לו פנים. שלא כמוני, שלימזל, שכיליתי עשור שנים ויותר במרדף שווא אחר כמיהות מגונות ומראות אסורים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: