אש בשדותינו / אלישע פורת

אש בשדותינו

אלישע פורת - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מעשה עצוב בחברנו דוד, בתקווה שנכזבה ובמַקְס בְּרוֹד.

איור מאת יעקב גוטרמן

בקיץ 1942, כשהמפעל הציוני היה הכי קרוב לחורבנו, כשרומל איים על קהיר, התחזקו גם מעשי האיבה וההתגרות של ערביי ארץ ישראל ביהודים. הכפר קקון, במזרח עמק חפר, התפרסם כאחד מקיני הפורעים הכי מסוכנים. מדי לילה כמעט, יצאו אל שדותינו, לחבל, לגנוב ולהצית את התבואה. למרות חמש שנים רצופות של מרד ערבי מתיש, הם לא נשברו. האירועים האלימים הרצופים, והמתח שגאה בשל החשש הנורא לפלישה נאצית לארץ, הולידו מבעים ספרותיים רבים. וגם חברנו דוד, שלא אציין כאן את שם משפחתו, טולטל ורוגש כל כך, עד שבוקר אחד, לאחר ליל שמירה סוער ומלא עשן, מצא עצמו יושב אל שולחן הארגזים המאולתר שבצריפו, וכותב רשימה מרגשת בשם "אש בשדותינו".

 

חברנו דוד היה בחור תמים ובעל נטיות אמנותיות, שהיה בין מקימי קיבוצנו הקטן. והוא מסר את הרשימה לעורך העלון, שקראו באחת והכביר עליו מחמאות. העורך אמר לו שהרשימה כל כך יפה שכדאי לפרסם אותה בעיתון ארצי. ביטאון "השומר הצעיר" הינוקא, "משמר", היה אז בחיתוליו, ול"דבר" של ברל כצנלסון עדיין נשמרו זכויות רבות, אפילו בקיבוצי "השומר הצעיר". חברנו דוד לא התעצל, העתיק אל נקי את ה'אש בשדותינו' ושלח למערכת "דבר". כל הקיבוץ חגג יחד איתו את פרסום הרשימה במוסף הספרותי של "דבר" שערך אותו דב שטוק (לימים - סדן). חברנו דוד הסתובב כמה ימים בחצר כמו טווס צעיר, הפורש לראווה, לראשונה בחייו, את תפארת זנבו.

 

דב שטוק שלח לו מכתב מעודד, והפציר בו לעבד את רשימתו האמנותית למחזה קצר. "...יש בו הכול", כתב לו שטוק, "ייאוש נורא ותקווה גדולה. אני בטוח שאחד מתיאטרונינו הגדולים בתל אביב, ישמח להציג אותו". חברנו דוד התרגש מאד מהמכתב, לקח כמה ימי חופשה, ישב על 'כסא ההשראה' שלו, בצריפו הדל, נזף באשתו שלא תרעיש, והתעלם מהתינוק הצפצפני, שלמרבה השמחה עשה את רוב שעותיו בבית התינוקות. כשהושלמה כתיבת היד, נסע לחדרה עם העגלון, ובכסף שקיבל מהגזבר קנה את שירותיה של פקידת הבנק ומכונת הכתיבה שלה. היא תקתקה כל כך מהר, עד שחברנו דוד לא יכול לעקוב אחריה. "הנודניקים האלה מהקיבוצים הצעירים" רטננה הפקידה, "חושבים שהכל מגיע להם". הוא לקח את המחזה המתוקתק, ונסע לתל אביב, כעצתו הנדיבה של העורך דב שטוק.

 

ההיסטוריה העולמית עשתה תפנית ענקית באותו הסתיו. רומל הובס בצפון אפריקה, האיום הנורא מעל המפעל הציוני הוסר, ורק הגנבים מקקון המשיכו להשתולל. חברנו דוד לבש את בגדיו הטובים, והלך בברכיים רועדות לפגישה עם מקס ברוד הגדול. המחזאי המפורסם מצ'כיה, ידיד נפשו של פרנץ קפקא, הגיע לתל אביב חצי דקה לפני שחיסלו אותו הנאצים בשנת 1939. "הבימה" המליכה אותו עליה, והוא היה בן לילה לדראמטורג הבית, יועץ מיוחד לתיאטרון, ולחבר בכיר בועדת הרפרטואר. הוא לא ידע עברית עד יומו האחרון, אבל אמר בגרמנית המצוחצחת שלו, שיש לו תענוג מיוחד לדחות מחזות עבריים שנכתבו ברוח 'הריאליזם הסוציאליסטי' של עזריאל שוורץ (לימים עזרי אוכמני מעין שמר) וחבר מרעיו הקומוניסטים.

 

מקס ברוד היה נפעם מהפגישה. הם דיברו ביידיש מגורמנת. "זה בדיוק מה שאני מחפש" אמר לחברנו דוד שכמעט התמוטט על עמדו. "מחזה חי ולוהט מהקיבוצים, שאפשר לראות את הלהבות עולות ממנו. שאפשר להריח ממנו את ריח העשן". חברנו דוד השאיר את המחזה בידי מקס ברוד, שהבטיח לו שישיב לו תשובה במהרה, ובינתיים שידאג לרכוש חליפה מהודרת יותר מאשר סמרטוטי הקיבוצניק שלבש. מפני שבהצגות בכורה חגיגיות נהוג להתלבש כמו שצריך וכמו שראוי. והוא ברוד, בטוח שחברי ועדת הרפרטואר יתמכו בו. הוא ביקש מחברנו דוד שיקרא לפניו כמה דפים בקול רם. ואמר לו שאמנם קולו לא מי יודע מה מרשים, וחיתוך דיבורו העברי הוא פולני מדי, אבל איזה להט יש בו! ואיזו אמונה מסורה! והכול נשמע אצלו כל כך ממשי! אפשר ממש לראות את השדה המעשן, ואת גנבי קקון הנמלטים.

 

חברנו דוד היה שיכור מגאווה כששב לקיבוץ. אשתו ארגנה "סלון ספרותי" בצריפם הדל, ומשה וילנסקי המלחין, שהיה ידיד המשפחה הקרוב, היה בין ראשוני הבאים. "אני בטוח", אמר וילנסקי לחברנו דוד בקול רם, כדי שכל באי "הסלון הספרותי" העלוב ישמעו, "אני בטוח ש"הבימה" יעלו את המחזה שלך. ואני מאד מקווה שמקס ברוד יבקש ממני לכתוב את המוסיקה לפזמונים". חברנו דוד שסבב בין המוזמנים כטווס צעיר, אמר להם שכשם שהוא מסתובב כאן ביניהם, הוא בטוח שהמחזה המפעים שלו מסתובב ממש כרגע, בין חברי ועדת הרפרטואר של תיאטרון "הבימה".

 

עבר חודש, חלפו חודשיים, ולא הגיעה שום תשובה. לא ממקס ברוד ולא מהנהלת "הבימה". ורק השבאב מקקון המשיך בפרעות ביהודי הסביבה. חברנו דוד השיב למתעניינים, שכבר כבר המחזה מאושר ומוצג. זה רק עניין פעוט של תוספת פה תוספת שם, שינוי קל פה ושיפור שם. בתום החודש השלישי כתב חברנו דוד מכתב נעלב וקורע לב לדב שטוק, מיטיבו ממערכת "דבר", שמא הוא יכול לסייע בעניין העלאת המחזה. דב שטוק האדיב השיב לו לאחר כמה ימים, שבהנהלת "הבימה" איש לא ידע על מה הוא מדבר. ואז, בייסורים קשים, גאווה מושפלת וכאבי בטן נוקבים, הבין חברנו דוד שהמחזה שלו לא יוצג לעולם ב"הבימה". והוא תפס סוף סוף שמקס ברוד הדגול, שהעיר לו על בגדיו הלא מכובדים, שיטה בו ובייש אותו בפני אשתו, בפני חברי הקיבוץ ובפני משה וילנסקי ידיד הבית. והוא יצא לשדה השרוף, שהצמיח נבטי חיטה חדשים, ונשבע לנקום נקמה מכאיבה במקס ברוד.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: