אברהם בן יצחק וסוס המרוצים / אלישע פורת

 

אברהם בן יצחק וסוס המרוצים

אלישע פורת - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בקיץ שעבר חזרתי פתאום לקרוא בספר שיריו הצנום של המשורר אברהם בן-יצחק.

איור מאת יעקב גוטרמן

הספר מונח תמיד על מדף ספרי השירה שלי, אבל כבר זמן ארוך שלא קראתי בו קריאה מסודרת. בוקר אחד, לגמרי בהפתעה התעוררתי משנתי והיה לי ברור שיש בידי פירוש חדש, מופלא ומרתק על אחד או שניים משיריו הסתומים. כל הלילה נאבקתי ברגשי הגאווה שאיימו לשטוף אותי. האם באמת התגלה לי אגב שינה "העיקרון המכונן" של שירת אברהם בן-יצחק? מה שלא מצאו חוקרים וחכמים גדולים ממני במשך כל השנים, אני יכול לגלות בכמה קרעי חלום? צריך הייתי לשעה ארוכה של תרגילי נשימה, הליכה עצבנית מקיר אל קיר, וכוס קפה אחת או שתיים שלגמתי בחיפזון עצבני, לגמרי שלא כדרכי המתונה, כדי להרגיע את עצמי. כדי לשכך מעט את התקף היוהרה שאחז בי לפתע.

 

נזכרתי בידידתי, חוקרת הספרות המבריקה, שסיפרה לי פעם בטלפון איך התגלו לה לפתע פניו הנסתרות של המשורר הגדול שהעריצה. היא התנשמה והתנשפה בטלפון כאילו עדיין היא אחוזה בהתקף ההתרגשות שפקד אותה. קטעתי את גניחותיה ושאלתי אותה ישירות, מה פירוש "התגלו לה לפתע פניו הנסתרות?" ככה, בלילה, על מיטתה? "כן", היא השיבה לי בתום של ילדה, "כן, ככה, בערב שכבתי במיטה ובבוקר קמתי עם התגלית ביד".

 

מיהרתי לספריה הצנועה שלנו, ומשכתי מהמדף את כל הספרים של אברהם בן-יצחק. שירים מוקדמים, שירים מאוחרים, דברים משלו ודברים עליו, פירושים שונים ואפילו את המהדורה המדעית שיצאה לאור לא מזמן. לספרניות הנדהמות הסברתי בקצרה ש"לא נהיה כאן פעמיים - רק בינתיים, רק בינתיים". ותוך שאני מפזם להן את השיר אספתי את הספרים לתוך שקית גדולה, חתמתי להן על מה שחתמתי והעמסתי הכול על סבל האופניים שלי. וכבר הנפתי רגלי לעלות על המושב ולמהר אל שולחן עבודתי, אבל חשבתי שלא נהגתי בהן יפה, וירדתי מהאופניים וחזרתי לרגע אל הספרייה. "אני מצטער", התנצלתי לפניהן, "לא רק אנחנו לא נהיה כאן פעמיים, גם רוחו של אברהם בן-יצחק לא תפקוד אותי עוד פעם". ואם כבר זכיתי, הוספתי לעצמי, שדווקא אלי היא הגיעה, כדי להכתיב לי את הפירוש המופלא, מי אני העלוב שבקוראי הספרייה שלכן, שאעז לסרב לפנייה הנדירה? מי אני שאומר לה שאני לא פנוי הבוקר, ומי אני שאדחה אותה לקיץ הבא? אבל הספרניות כבר טבעו בתוך קהל התלמידים הלחוצים ולא היה עם מי לדבר.

 

זינקתי אל אופני ודהרתי הביתה. בקושי תמרנתי בין עמודי הגדר של הפשפש הצר. ואל השומר, שקפץ מבוהל מכיסאו שבצל סוכת השמירה, צעקתי לאחוריי מבלי להסב אפילו את ראשי "הן לא נהיה כאן פעמיים - רק בינתיים!"

 

ערכתי את הספרים על השולחן ולידו, הכנתי לי את כל הדרוש לכתיבה חפוזה, ואפילו הפעלתי את המחשב. מי יודע? אולי אזדקק לו במהלך עבודתי. הפכתי על המיטה את תיבת הקלטות שלי, ובידיים רועדות מתשוקת הגילוי, שליתי את הקלטת עם השיר המוזר הזה "הן לא נהיה כאן פעמיים". תקעתי אותה לטייפ והפעלתי את הרדיו. בחלון הפתוח נשקף עץ הפקן שלי ועליו כרגיל, כמו בכל בוקר קיצי, ערוכות והומיות כנופיות של צוצלות. המיית היונים והגיית הצוצלות וגרגור התורים, כל אלה נעלמו לגמרי מאזני. רק קולה של הזמרת, קולה הצלול החודר אל הלב, מילא את לבי. "הן לא נהיה כאן פעמיים, רק בינתיים". ועד שאני מארגן את עצמי לכתיבה החפוזה, חשבתי על כוחן המתהפך של המלים. האם מישהו שם את לבו לטקסט המסתורי הזה? והזמרת, הזמרת עצמה, אילנית שמה, האם היא מבינה מה היא שרה? האם גם אותה פקדה רוחו של משורר גדול באחד הלילות, כמו שפקדה אותי? ידי קפאה על המקלדת, ואצבעותיי פשוט סרבו ללחוץ על המקשים. המסך התכלכל של המחשב ריצד אלי באורו המסתורי, והציפורים חצו את מלבן חלוני בחיפזון.

 

רוח קיצית מעורבת בריח עשן הגיעה אלי מבור האשפה הסמוך. וכל החיזיון המפעים שהיה שמור ממש בתוך עיני, התפוגג לפתע כולו. אפילו מלה אחת לא יכולתי לזכור. ומכל "התגלית הנוראה" שהרעידה את ידי בהשכמה לא נותר זכר. אפילו את תמונתו של אברהם בן-יצחק לא יכולתי לזכור. אפילו הרישום הנפלא, שאינני זוכר מי צייר אותו, של "המשורר השותק" בבית הקפה הירושלמי - אפילו הוא נמחק לגמרי מזיכרוני. הייתי ממש משותק. ישבתי עקוד על הכסא, נצמדתי לשולחן הכתיבה, ובהיתי, מרוקן לחלוטין, במסך התכלכל של המחשב. כל כך השתוקקתי אל הפירוש המופלא, שהיה כבר ממש ערוך ומוכן אצלי לכל פרטיו. וכמו מאליהן התחילו אצבעותיי לשחק בכפתורי המחשב ובמקשי המקלדת.

 

וכאילו ממעמקי החלום הנשכח הופיע לפתע על מסך המחשב דף צבעוני, שלוח אלי ישר מתוך האינטרנט. אינני יודע אם הקלדתי את שמו מתוך טשטוש, אבל אברהם בן-יצחק נהר אלי לפתע מן המסך המרצד. ובאנגלית למרבה הפלא, כאילו לא הייתה לשון שירתו עברית. מניין הופיע פתאום? מאיזה מרחקים עצומים של זמן? ומאיזה מרחקים עצומים של המרחב? ומנין ידע היהודי הצעיר, המתגורר בלונדון ועובד לפרנסתו באיזו חברת מחשבים גדולה ומשעממת, שאני כל כך זקוק עכשיו לדפים שהכין על אברהם בן-יצחק? דפים שהכין באהבה כזו, אהבת חובבים אמיתית. כזו ששום חוקר מקצועי אינו מסוגל לה. ומה איכפת לו, לאוהב השירה העברית הזה, שחי בלונדון הרחוקה, שתרגומיו לאנגלית, לשירי אברהם בן-יצחק הם תרגומים של חובב? ומה איכפת לו שיצא דווקא לא מזמן אוסף תרגומים אחר, משובח, של שירי המשורר? ומה איכפת לו שנדפסה גם מהדורה מדעית, ספר עבה מלא פירושים ונוסחים אבודים? ומה איכפת לו שמישהו גילה כתיבות ראשונות של השירים? התנפלתי ממש על האתר החביב שהוא הכין בשעות הפנאי שלו ושילח אל העולם. כאילו רק אלי התכוון, ברגע זה, כשאני שרוי בעיצומו של התקף השיתוק המייאש שלי.

 

התקשרתי אליו מיד, בתיבת הדואר האלקטרוני שלו, והודיתי לו, אולי בהגזמה אפילו, על הטובה המפתיעה שהרעיף עלי. כתבתי לו מכתב אישי בהחלט, שלא כמקובל בין מתכתבי האינטרנט, והסגרתי ללא שום חשש את שמי כתובתי ואהבתי הגדולה שמשכבר אל המשורר ושיריו. ואפילו סיפרתי לו על אכזבת הבוקר הקשה שלי ועל השיתוק הפתאומי שאחז באצבעותיי.

 

לאחר כמה שעות של ישיבה עקרה קמתי מהשולחן. שוב למדתי על בשרי שאסור להאמין לחלומות. אספתי את הספרים אל השקית וקשרתי אותה אל סבל האופניים. כיביתי את הרדיו וגלגלתי את הקלטת מסופה אל ראשיתה. לבד מהניגון של הפזמון, ולבד מכמה מלים מתוכו שנתקעו בי, היה לי ראש מרוקן לגמרי. טעם של חמיצות בפה, ודקירות של אכזבה מתחת ללשון. הצוצלות שבמלבן חלוני המשיכו בחיזורי האהבה האינסופיים שלהן, ובין עלי הפקן חלפה רוח הקיץ אפופת ריחות העשן של האשפה הנשרפת בבור האשפה.

 

רכבתי אל הספרייה להחזיר את הספרים. הספרניות היו עסוקות עם התלמידים ליד המדפים, ואפילו לא התפנו אלי. ערמתי את הספרים לערימה, ורציתי להוסיף לידה פרח קטן, מהגינה שבחוץ. שידעו שאני באמת מצטער על התפרצותי מהבוקר. כל כך מהר נטשה אותי "ההתגלות המופלאה" שלי, עד שלא הספקתי להתארגן. הייתי מאוכזב ומותש, לא היה לי חשק לרכב, והולכתי את האופניים בידי דרך המדרכות הצרות ומשוכות ההרדופים.

 

אחרי הצהרים הפעלתי שוב את המחשב, ומבלי מחשבה גלשתי אל האינטרנט. בתיבת הדואר שלי חיכתה לי הפתעה. האיש שבלונדון קיבל את מכתבי וכבר רצה להשליכו לסל האשפה, כמו שהוא נוהג תמיד עם דואר הזבל המצטבר אצלו במחשב. אבל המלים האחרונות במכתבי, באנגלית העילגת שלי, עצרו בעדו. באנגלית המשובחת שלו, שעירב בה כמה מלים ביידיש ואפילו בעברית, כתב לי שמכתבי נגע אל לבו. הוא זיהה שגם אני, כמוהו, שייך ל"כת הנגועים" באהבה חסרת התכלית לשירתו העצובה והחכמה של אברהם בן-יצחק. "מי זה כותב ככה מכתב אנונימי?" נזף בי. "אתה נוהג ממש כמו טירון שאינו מכיר את חוקי הרשת". הרי אסור לפתוח מכתבים ממי שאין מכירים. ומנין לו מי אני? הרי מעולם לא שמע את שמי. והוא אפילו טרח לבדוק ולסרוק בכמה ממנועי-החיפוש הגדולים של הרשת, כדי לדלות עלי מעט פרטים. אבל אכזבתו הייתה שלימה. שמי אפילו לא נזכר בין מיליוני השמות הצבורים במרתפים האלקטרוניים של מנועי-החיפוש הגדולים.

 

וכך הפכנו לחברים-לעט, והתחלנו להתכתב דרך קבע. ולפתע ראיתי שקניתי לי ידיד יהודי צעיר בלונדון הענקית. ומבלי שהצעתי לו אפילו, הוא הודיע לי לאחר כמה שבועות שהוא בדרכו לארץ. אין לי מה לדאוג, ואין לי מה להכין. והוא כבר יצלצל אלי אליי מבית המלון שלו, שעל שפת הים בתל-אביב. היום הדברים רצים במהירות, כתב לי. והוא לא שכח את הימים המאושרים שעשה כאן, בחוג ללימודי הספרות, לפני שנים, באוניברסיטה של ירושלים. שם, באחת ההרצאות, סיפר להם הפרופסור שכבר אינו זוכר את שמו, על חייו העצובים ועל שנותיו האבודות של אברהם בן-יצחק. ככה הוא התאהב באיש ובשירתו. והוא התהלך עם הפרופסור הנחמד יום שלם בירושלים, וראה היכן היו בתי הקפה של שנות הארבעים. היכן ישב "המשורר השותק" ושתק בפומבי. והיכן ישב וסיפר בקמצנות את סיפוריו, שלא תמיד התקבלו על דעת שומעיו. הוא קרא בשקיקה את ספרה של לאה גולדברג "פגישות עם משורר", ואפילו נסע יום אחד עם חברים להוד השרון. למצוא ולצלם את בית החולים הקטן לחולים כרוניים ששם נפטר.

 

ועל כל השאר כבר נדבר, הודיע לי בקיצור ונעלם מהרשת. והוא באמת טלפן אלי מהמלון, ואני יצאתי לקראתו אל שער המפעל. הוא הגיע במונית ישר מתל-אביב, ואני אמרתי לנהג שלא ייקח ממנו תשלום מופרז. שהרי לא בכל יום הוא מסיע יהודי מאנגליה שמאוהב בשירי אברהם בן-יצחק. הוא יצא לקראתי מהמכונית. בחור גבוה חיוור ומקריח מעט. הוא הודה לנהג והחליף איתו איזו בדיחה של תיירים. "חם אצלכם בארץ, כבר שכחתי כמה חם כאן במזרח התיכון שלכם". לחצנו ידיים וסקרנו את עצמנו בסקרנות. כל אחד מאיתנו השווה את האיש שמולו לדמות שעלתה ממסך המחשב. הלכנו לאיטנו אל דירתי הקטנה, והוא התפעם מהדשאים היפים, מהגינות המטופחות ומהציוץ הבלתי נלאה של הצוצלות. כשהגענו אל החדר הוא הוציא מתוך תיקו ספר אנגלי ושם אותו בתוך ידי. "לא, זה לא תרגום של שירי אברהם בן-יצחק", הוא צחק. "זה פשוט ספר יפהפה של דיקנס, שמצאתי בחנות המזכרות של המלון".

 

הנחתי לפניו משקה קר ופירות העונה, ואנחנו בילינו שעה נעימה בשיחה נחמדה ומקרבת. אחרי ארוחת הצהרים לקחתי אותו לסיור במשק. הוא רצה לראות הכול, וזמנו היה קצר. הוא הזמין כבר מונית לשעה קבועה. את הלילה רצה לעשות בירושלים, ושם כבר המתינו לו חברים מימי הלימודים. וכשעשינו דרכנו בין המדרכות של הקיבוץ, סיפרתי לו על אהבת הנעורים שלי לאברהם בן-יצחק. הוא ציטט מהזיכרון, בעברית כבדה ובמבטא אנגלי את השיר "ההרים שחוברו מסביב לעירי". ואני הערתי לו, שבניגוד לפירוש המקובל, ההרים המתוארים בשיר אינם הרי ירושלים. הביטוי אמנם מזכיר את ירושלים, אבל בעצם התכוון המשורר לגבעות המיוערות שהקיפו את לבוב עירו. "כן", אמרתי לו, "הגבעות הירוקות של גליציה".

 

וכשסיירנו בין המצבות של בית העלמין שלנו, סיפרתי לו איזה "בעל מעשיות" היה אברהם בן-יצחק. ועל הארגז שרבץ תחת מיטתו. ארגז עץ מיוחד, שהיה רצוע ברצועות עור מקוריות. כמו שנהגו פעם להתקין ארגזי מסע. ואיך נהג להטעות את שומעיו המסורים. אלה שהלכו אחריו מבית קפה לבית קפה, ונדדו אחריו כל השנים. כשחזרנו אל החדר הזמנתי אותו לשבת אתי אל מול מסך המחשב. מכאן, מהשולחן הזה, מתנהלת ההתכתבות האלקטרונית שלנו.

 

שיחקתי בכפתורים ובמקלדת ושאלתי אותו שאלה שהטרידה אותי זה כמה שבועות. בכל פעם שהייתי מכניס את שמי למנועי-החיפוש, הייתי מקבל רשימה ארוכה של סוסי-מרוץ מצטיינים. ליד שמות הסוסים הבהב לוח תוצאות צבעוני, ומאחור, ברקע, חלפו כמו בסרט שאינו נגמר תוצאות ההימורים היומיות. "אולי אתה יכול להסביר לי מה העניין," בקשתי, "האתר ממוקם באנגליה, לא הרחק מלונדון שלך". הוא הסמיק לפתע, או אולי רק היה נדמה לי שהסמיק, השתעל קלות ואמר לי שהוא חושב שכן, שהוא יודע מה עושה שמי בין סוסי-המרוצים. צחקתי בחוסר אמון ושאלתי "מה לחובב שירתו של אברהם בן-יצחק ולסוסי-מרוץ?" הוא הרים עיניו אלי "היה לי חבל עליך", פלט לפתע בגילוי לב, "לאחר שיחתנו הראשונה, כשאמרת לי שאף אחד ממנועי-החיפוש של האינטרנט אינו מכיר את שמך." "נו?", שאלתי "מה רע בלהיות אלמוני בעולם?" "אין שום רע," השיב לי, "אבל רציתי להודות לך באיזושהי דרך על עזרתך הנדיבה בהקמת האתר שלי על אברהם בן-יצחק". "נו?", שאלתי, "איך מכירים תודה ברשת האינטרנט?"

 

הוא ביקש את סליחתי ואמר לי שהוא מקווה שלא אפגע. הבטחתי לו שאני אינני מן הנפגעים בקלות. "טוב מאד," הוא אמר, כי כמה ימים לאחר שנתקבל אצלו מכתבי, הוא פגש אחד מידידיו האנגלים, בעל סוסי-מרוץ, שמחזיק באורווה יקרה מחוץ ללונדון. הידיד ביקש ממנו עזרה דחופה ואמר לו שהוא זקוק מיידית לשם יוצא-דופן ואקסטרווגנטי במיוחד, לסוס-מרוץ צעיר ומבטיח שרכש לאחרונה. שמו של הסוס הוא המפתח להצלחתו, אמר לי. "לא התאפקתי", המשיך ידידי, "והחלטתי להחזיר לך טובה תחת טובה. אתה זיכית אותי בהמון פרטים על אברהם בן-יצחק, ואני אגאל אותך מאלמוניותך. לכן אמרתי לבעל הסוס שיקרא לו בשמך. וככה נכנס השם שלך למאגר סוסי-המרוץ המשובחים של מנועי-החיפוש..."

 

נדהמתי לרגע. שנינו השתתקנו אל מול מסך המחשב המהבהב. "עכשיו אני מבין," אמרתי, "עכשיו אני מבין הכול. כלומר אני מופיע במנועי-החיפוש בגלל סוס-המרוץ שקראתם על שמי?" "כן," השיב לי לאט ונשא אלי את עיניו. "ומה יכולתי לעשות? ומה היית אתה עושה במקומי? בטח שהיו לי ספיקות וקצת היסוסים. אבל בסוף בחרתי לקרוא לסוס בשמך. ומה אכפת לך שיש באנגליה סוס-מרוצים מצטיין הקרוי בשמך? והרי לא יכולתי לקרוא לסוס-המרוצים הצעיר בשמו של המשורר אברהם בן-יצחק?..."

 

ליוויתי אותו אל המונית שהמתינה לו כבר בשער. כבר החל להחשיך והצוצלות נשתתקו סוף סוף. ואני חשבתי שאת "הפירוש המופלא" לשיריו של המשורר לא הצלחתי לכתוב. אבל נגאלתי מאלמוניותי בשלו, ושמי כבר מוכר למנועי-החיפוש. וכל ילד בעולם יכול למצוא אותי ברשת, בלחיצת כפתור קטנה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: