ילד חריג בקיבוץ / אלי שלו

 

ילד חריג בקיבוץ

אלי שלו - גבעת חיים מאוחד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בהופעתי החיצונית, חיתוך הדיבור, ההתנהגותי ושפת הגוף, לא השארתי ספק שאני מתהדר במעמד של "בן משק", הסימנים העידו עלי כאלף עדים.

איור מאת יעקב גוטרמן

אלא שלא הייתי ילד רגיל, אמנם זקפתי קומתי והרמתי את אפי וחסר לי רק נזר קוצים שבו אוכל לעקוץ את מי שיתקרב יותר מדי. קרבה גדולה מדי וגילויי חיבה מביכים אותי עד היום, אבל עם השנים פיתחתי מנגנון פנימי שעוזר לי לקלוט אותות אהבה מהסביבה ולא להתבלבל.

 

בעבר זיהיתי עצמי כאחד מלהקת הילדים, הורי וחבריהם החלוצים כל כך אהבו אותנו שדאגו להרחיקנו לקצה הקיבוץ ליד הפרדס או על יד הרפת. הם נתנו לנו תחושה שאנו רצויים אבל ממרחק מספיק גדול שלא נפריע, אולי בשל כך נבנו גני הילדים בהיקף ולא בתווך בכך הובטח שלא נרעיש ולא נשבש חס וחלילה את מנוחת המבוגרים או את שגרת יומם. היכן החלוצים בנו את ביתם? כמובן סמוך למרכז בלב הקיבוץ.

 

מגורי החברים במרכז ומיקום בתי ילדים בהיקף שמסביבם מראה על בלבול מוחלט בתפיסת עולמם של אבותינו את המושג קיבוץ ואת השילוב בין הדורות. הם עצמם יוצאי אירופה שמרדו בהוריהם והחלו חיים חדשים, בשיטה חברתית חדשה, במקום חדש, בשפה חדשה. והכי חשוב בשיתוף מלא באמצעי הייצור ובמנגנוני הצריכה ברמת שייכות ומחויבות מוחלטות, באופן שלא עבר את שלב הניסוי או "הרצה" בשום מקום אחר בעולם. המבוגרים שיבצו אותנו את הילדים במשבצת של, "כפופים למטפלת", או במקרה הטוב. בעלי זכויות מוגבלות. דבר שאפשר להם להתעמר בנו ולהעיר לנו הערות. מאחר שהיינו רכוש ציבורי כל מבוגר ראה עצמו זכאי להטיף לנו מוסר.

 

הייתי בין הבודדים שהייתה להם סבתא, לא רבים חוו חוויית "סבתא" בקיבוץ. הורינו הרגילו אותנו לכנות אותם בשמותיהם הפרטיים ולא בכינוי אבא, אימא. כאמור לא היינו ילדים שלהם אלא של הקיבוץ, כמובן שהאחריות לגידולנו גם היא הייתה מוטלת של הקיבוץ.

 

באירועי התרבות שסימלו את ייחודו של הקיבוץ משאר צורות ההתיישבות, הרחיקו אותנו ואסרו עלינו להשתתף כדי "שלא נפריע". אם חס וחלילה התגנבנו להציץ ולספק את יצר הסקרנות, היו שולחים את החבר הכי "רע" והכי מפחיד שהיה אימת הילדים, במטרה לגרש אותנו אחת ולתמיד. לאחר הטיפול שלו היו אוזנינו אדומות וכואבות ומספר ימים תמימים לא שכחנו את הלקח.

 

בלילות נרדמתי לקול יללת התנים וצרצור הצרצרים, רחשי הלילה גרמו לי להצטנף תחת השמיכה או לזחול למיטה סמוכה של ילד או ילדה שהיו שותפי לחדר השינה המשותף, או שהיו בינינו הסכמים להדדיות אם אני מתעורר אני מעיר אותך ואם אתה מתעורר אתה מעיר אותי. כדרכם של ילדים בעלי דמיון מפותח דמיינתי לי דמויות של דובים, זאבים ואנשים מפחידים מהאגדות, הם נעו מולי ועשו העוויות ופרצופים בחושך הסמיך שהשתרר לאחר כיבוי האורות.

 

תן בודד ניצב מתחת למנורה, ראשו משתרבב אל על ויללותיו מסתלסלות מול הירח המלא של אמצע החדש. אהבתי את הגן ואת סביבתו ובעיקר את לול התרנגולות שטיפחנו על ידו לתפארת, ליבי נחמץ כל פעם מחדש שבבוקרו של יום מצאתי חורבן והרס של נימיה או שועל אשר התגנבו בעד חור בגדר וטרפו לי את התרנגולות.

 

התברואן בימים הללו היה מפזר פיתיונות רעל נגד התנים שהתרבו ללא שליטה, היו בקרים שגוויותיהם של תנים היו מוטלות בחצר הקיבוץ עד שיגיע התברואן עם עגלת האשפה שלו, יאסוף אותם וייקחם לבור האשפה. בעיני, מראות אלו לא יצאו דופן ונחשבו חלק משגרת יומו של התברואן.

 

צמחתי וגדלתי כילד האדמה והטבע. עד היום אני מזהה כל פרח וכל שיח בשמותיהם כמו גם ציפורים וזוחלים. הייתי נלהב ומצפה ליום הטיול השבועי, טיול רגלי ל"שיח מוחמד", קבר שיח המתנוסס על גבעות הכורכר שעל יד מושב אלישיב, שם צפינו בפריחת החצבים והעיריות בסתיו.

 

מינקותי סבלתי מנכות פוליו ברגליים, אך מעולם לא וויתרתי על הטיול השבועי.

 

הורי בשיתוף מערכת החינוך הקיבוצית נקטו כלפי במסר ברור בנוגע למגבלות הגופניות שלקיתי, בבחינת "אם תתעלם מהן הם ייעלמו מעצמן". לדאבוני התיאוריה שלהם לא הוכיחה את עצמה ונשארתי בנכותי עד עצם היום הזה. אך מאחר שהנושא היה חשוב עבורי הקפדתי להשתתף בפעילויות ספורט והתחריתי מול ילדים רגילים ובריאים. אבל לדאבון ליבי התרחיש חזר על עצמו ותמיד הגעתי אחרון במפח נפש. היה לי קשה מאד להשלים עם המציאות ולהפסיד בתחרות ריצה או קפיצה לגובה ולמרחק, אך החיים היו חזקים ממני ונאלצתי להשלים עם הגזירה.

 

בשל נכותי הייתי ילד קשה, חריג ולא שיגרתי. גרמתי לגננת צרות רבות בגן עד שנמאסתי עליה וקיבלתי "קידום". הוקפצתי לכתה א', כבר בגיל חמש בטרם זמן. כעת נוספה לי בעיה אמיתית של "טרום בשלות רגשית". יחד עם הנכות הקיימת, ללא ספק, מצבי הוחמר ונגרמו לי קשיים רבים בלימודים ובהשתלבות החברתית. הקשיים והמכשולים הללו המשיכו ללוות אותי שנים רבות לאחר מכן ורק עם השרות הצבאי, הבגרויות והאוניברסיטה נחלצתי ויצאתי לדרך חדשה.

 

חוויות ילדותי רצופות חינוך "להקתי" שעיקרו דיכוי ה"עצמי" וניפוח ה"קבוצתי". אירועי חגים, שמחות ואבלות הפכו חוויה משותפת לי וללהקה שאליה השתייכתי. קבוצת "אחווה" קראנו לעצמנו. מי שהגה את השם אינני זוכר עד היום. המטרה הייתה לבדל עצמנו מה"להקות" אחרות וליצור מאפיינים "קבוצתיים" מול האחרים.

 

כשעליתי לכתה ג' פרץ המשבר הפוליטי בין איחוד למאוחד אשר נמשך יותר משנה, הלוא הוא משבר הפילוג. המאבקים שלוו אותו בין תומכי האיחוד לחסידי המאוחד הכתימו בנפשי כתם בל ימחה שעקבותיו שרדו עד היום וכנראה יישארו טבועים לעד. הם חשפו את חולשתם של הורינו שכשלו בהתנהגות גסה ותוקפנית. הייתי עד לעימותים אלימים של הורינו המבוגרים שנאבקו על כל טרקטור ועגלה או על סוס ועל פרה ברפת. הם נחשפו בשפל התנהגותם ובכל כיעורם. למרות שאני כילד חונכתי לפתור בעיותיי בדרכים לא אלימות, למותר לציין שהתנהגותם האלימה של המבוגרים בזמן הפילוג ניפצה לי ולחברי הילדים מיתוסים בהם האמנו באמת ובתמים.

 

לאחר הפילוג החל פרק חדש בחיי.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: