ילדות בצל תופעות מוזרות וטיפוסים משונים / אלי שלו

 

ילדות בצל תופעות מוזרות וטיפוסים משונים

אלי שלו - גבעת חיים מאוחד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

זר מבחוץ יתקשה להבין על מה אני כותב,  אבל מי שצמח וגדל בקיבוץ יוכל לדמיין לעצמו ולראות בעיני רוחו את התמונות ואת הדמויות הלקוחות מהמציאות.

איור מאת יעקב גוטרמן

חלקם כבר לא בחיים וחלקם עדיין איתנו, שמותיהם וזהותם טושטשו במכוון. אחדים מתוארים באופן שלילי ואחרים חיוביים, כך נחרטו בזיכרוני כילד רך, ככל שחולפות השנים משתנה ומתמתנת זווית הראיה, בימים ההם כולם נחשבו "נורמטיביים" לחלוטין.

 

אני מתנצל מראש אם גלשתי לתיאור בשפת "רבים" זהו הרגל מימי ה"להקה" העליזה בה גדלתי, אליה הייתי שייך ואיתה הייתי מזוהה.

 

זיכרונותיי מתחילים בילדות מוקדמת בהם מתוארת מטפלת בפעוטון ואני פעוט רך בן שלוש שנים בלבד עם פצע מזוהם. היא בנחרצות ובכוח מוחצת ולוחצת את גודש הדם האדום וצבר מוגלה שהצטבר על ידו עד שפרץ ו"השפריץ" לה על הסינר לקול מחאותיי ובכיי הגואה וקורע לב מעוצמת הכאבים. כוונותיה טובות ודרכיה ישירות. אלו שיטות מרכז אירופה קשוחות של חלוצים סגפנים בעלי מניעים ציוניים ספרטנים. כך למדתי הלקח והפנמתי שהבעת רגשות, זעקות ומכאובים, הם סימן לחולשה. תלונה, בקשה, משאלת לב פירושם שהמתלונן טרדן רכרוכי חסר עמוד שדרה מקבל תג של "ילד מפונק". אף אחד לא רוצה תג של ילד מפונק כולנו צריכים להיות "חזקים אמיצים וקשוחים" כלפי הסביבה.

 

גננות, מטפלות, מורות ומורים קבלו חרות מקצועית לחנך אותנו ככל שהבנתם משגת, כלומר הנחיה והוראה בדרגות קושי ושכנוע מהקל לכבד. הנחלת חינוך בדרכי נועם נחשבת עדיפה. זכורים לטוב מורות ומורים שהצטיירו בעיני כמלאכים משמים הרי הייתי ילד בעל צרכים מיוחדים ושכזה הם שבעו ממני מרורים, היכן שציפו לקצת נחת. נלוו גם גערות ולפיתות כאמצעי עזר יותר מחמירים אולם תמיד נשמר גבול "סביר".

 

גאוותנו הייתה על מרפאת השיניים הקיבוצית פאר היצירה, אשר לא תמיד הסבירה פניה ולחלקנו הייתה סיוט. לפעמים "חסכו" מאתנו חומרים מאלחשים. סתימות, טיפול שורש ושאר טיפולי שיניים בוצעו ללא צעקות, כך ציפו מאתנו להתנהג, ואנו הרי קשוחים וחזקים התאפקנו ולא צעקנו מכאבים, בודדים בעלי רגליים קלות ומהירות ריצה ראויה לציון, שמו נפשם בכפם וברחו למרחק בטוח כל עוד נפשם בם וככל שעמדה להם מהירות מנוסתם, לא עזרו ניסיונות השכנוע של המטפלת או של ההורים המודאגים.

 

בצד הגרעין הקשה של חלוצים ציונים אידיאליסטים אנשי איכות ברמה גבוהה , המייסדים של הקיבוץ, לאורך ציר הזמן נמשכו ונקבצו אליו אוסף של טיפוסים שונים ומשונים, חלקם התבררו כקליטה מוצלחת בעלי תרומה ייחודית לחברה או לכלכלה, חלקם נתלו והשתרכו מאחור והיוו נטל חברתי וגבנון כלכלי אשר בדיעבד תרם והאיץ את שקיעתו של הרעיון השיתופי.

 

בחרתי בקפדנות מספר דמויות מוזרות שמייצגים רק חלק קטן מתוך מבחר עשיר וססגוני של טיפוסים ודמויות אשר נקרו על דרכי ולהם נחשפתי לאורך שנות ילדותי בקיבוץ.

 

ה"נופח המתבדח" המפזר נפיחותיו סמוך לקבוצת ילדים תמימה ומתבדח על חשבוננו כאילו אנו עצמנו שחררנו הנפיחה הרועמת.

 

"המתעלל המזלזל" גס רוח האורב לכישלוננו הנערים אותנו הוא אמור לחנוך בעבודה, מתעלל, מתעמר ומשפיל אותנו כמו היינו בעלי שכל רפה ולא יוצלחים לתיאבון.

 

"הבנאי שאין לו פנאי" המתחמק מתיקון תקלות ומתחזוקה שוטפת, מקנה לנו תובנה שאנו "לקוחותיו," סתם "כשלון אחד גדול והוא תמיד גאון ולעולם לא טועה."

 

"הרודף הנוזף" רץ אחרי ילדים עד שלוכדם ומראה להם נחת זרועו על שחדרו למרחב עליו הוא ממונה.

 

"הנוקם הלוחם" חקלאי שנכנס יום אחד באמצע שעור לכיתה והפליא מכותיו בשני תלמידים, פשעם ש"סחבו" תוצרת חקלאית מהשדה, כל התרחיש לעיני המורה קטן הקומה וחסר האונים שנאלץ להבליג ולא להתערב.

 

כאמור זהו מבחר מצומצם של טיפוסים מתוך שרשרת מתמשכת של דמויות ומוזרויות שליוו אותי לאורך שנות ילדותי.

 

מנהלים של ענפי שרות בקיבוץ השיתופי היו "חצויים" בהגדרת תפקידם, מצד אחד נועדו לספק שרות לחברים ומצד שני הופעל עליהם לחץ מלמעלה לחסוך כסף לקיבוץ. המושג "שרות לקוחות" - לא היה קיים. אדם מונה לנהל ענף שרות בקיבוץ ונקרע בין חובתו לספק השרות לבין תשוקתו למלא צפיות ההנהלה ולא "לבזבז". בניגוד עניינים זה, החברים הופכים "מטרד" ומילוי השרות לחבר מתנגש עם רצונו למלא אחר צפיות ההנהלה ולחסוך כסף. ניגוד עניינים שדרש "פשרה" מכובדת כיצד אוכלים מן העוגה וגם משאירים אותה שלימה, או לספק מינימום שרות על מנת לשמור על העקרון של נזק מזערי לקיבוץ. זהו שביל מפותל, לא קל ומובטח לו למנהל שתמיד מישהו ירגיש מקופח.

 

מהניגודים הללו התפתחו תופעות משעשעות, דוגמת עובדת האקונומיה במטבח שפיתחה התמחות "בפרוסות נקניק וגבינה צהובה דקות במיוחד". כשהגעתי ל"שכבת נעורים" כתה י', שודרגתי לנהוג על טרקטור זחל (D4), התגאיתי במעמדי החדש. הנה אני עושה משמרות לילה וערב וניגש לאקונומיה להכין לי כריכים כמקובל ומגיע למומחית לפרוסות דקות ולבי נחמץ "היא חוסכת עלי כסף" עיני כלות אחר גוש הנקניק וחריץ הגבינה החוזרים אחר כבוד למקרר כמעת כמו שיצאו ומשאירים לי שרידים דקים ושקופים בלבד כאשר עיקר הכריך לחם מצד אחד לחם מצד שני וילד מאוכזב באמצע. כך נמנעו ממני "חגיגות" בשדה על "מותרות אסורים". כך פנטזיה על פרוסת גבינה חלבה או נקניק יותר עבים הפכה לחלום שנגוז וממילא אבק התלמים יהפכם לארוחת שדה אפרורית.

 

יתכן מאד שזאת הסיבה מדוע היה כל כך קשה למנות מנהלים לענפי שרות אשר נחשבו גומלים רעה תחת טובה עם מקדם דחייה גדול במיוחד. רק בתנאי שאני ברנש בעל עור של פיל יש סיכוי שאוכל להתמודד מול מקדם השחיקה ולתת את השרות הראוי, בדיעבד מי שלא "חסך כסף" לקיבוץ בענף שרות הוחלף מוקדם או מאוחר על ידי חברו החסכן הטוב ממנו.

 

היינו מסתכלים לצדדים וחומקים באין רואים למרפסת של הממונה על חלוקת הקונדומים. הוא אחסן אותם על מרפסת ביתו שיהיו בהישג יד לציבור הרחב ולכל מי שלחציו גוברים והוא זקוק ל"מין בטוח" לזכותו יאמר שהוא הפך עצמו ל"רואה ואינו נראה".

 

זכורים טיפוסים דוחים במיוחד ה"מיזנטרופים" שונאי בריות שתפקידם לעטות מסיכה של "כולכם חייבים לי, אני תמיד דפוק ואני לא סובל כאן אף אחד." תופעת ה"מיזנטרופים" בקיבוץ מן הסתם יכולה להיות נושא למחקר פסיכולוגי, מה גם שחלקם הגיעו למשרות ניהול בכירות בשל אופייה המיוחד של החברה הקיבוצית ובשל העובדה שצורת חיים שיתופית במודל זה טרם נוסתה "על רטוב" והתנהלה בסגנון "ניסוי וטעייה". הניגוד בינם לבין כלל האוכלוסין בולט וצורם לעין.

 

המודל השיתופי לא עבר ניסוי קודם במתכונתו הקיבוצית ופעולות והחלטות רבות בוצעו ON LINE תוך התקדמות ותוך תנועה מתמדת.

 

בנימה חיובית ועל מנת לאזן התמונה יש לציין שרבים מחברי הקיבוץ, היו אנשים מוכשרים וחיוביים בראשם מערכת חינוך והוראה לתפארת ומערכת בריאות וסיעוד שתמיד נותנת מענה טוב לנזקקים. בתעשייה נקבצו קבוצות יזמים בעלי מעוף. בזכותם אפשר להמשיך ולהתקיים בכבוד. בחקלאות ובמקומות אחרים בקיבוץ חברים נפלאים, ואני בסיפור הקצר שלי הבאתי על קצה המזלג חריגים מיוחדים ומעניינים במיוחד.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: