כיצד חליתי במחלת הגה חשוכת מרפא / אלי שלו

כיצד חליתי במחלת הגה חשוכת מרפא

אלי שלו - גבעת חיים מאוחד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

המחלה החלה אצלי בגיל צעיר מאד (סמוך לאחר הלידה) והלכה והתפתחה עם הגיל. והגיעה לשיא חומרתה בגיל ההתבגרות, בשילוב עם הורמוני ההתבגרות זה היה מתכון קטלני.

איור מאת יעקב גוטרמן

בימים ההם בשנות החמישים כשהקיבוץ היה צעיר, המפגש עם מכונית (אוטומוביל), היה רק לצרכי עבודה, משאית או טרקטור. חלק מהשינוע התבצע בעגלות רתומות לסוסים. אבי שימש נהג בית בקומנדקר שלל מהצבא הבריטי. מכוניות פרטיות כמעת לא היו בנמצא, אלא במקרים בודדים אותם עוד נזכיר. הלקח והשיעור הראשון היה אכזרי, כאשר בגיל שש אסף אותי העגלון הקיבוצי לעגלת העץ עם גלגלי עץ מחושקים בטבעות פלדה והיא רתומה לפרדה "פיפי". בעוד אני ילד רך אוחז במושכות ומתכופף לזרז את הפרידה, מצאתי עצמי גוחן לפנים אל האדמה וגלגל העץ עם חישוק הפלדה חולף לי על החזה לרוחב (החטיא את הראש במעט). הפתעתי את עצמי, קפצתי על רגלי, נערתי העפר מהפנים ומהבגדים ודילגתי חזרה לעגלה כאילו דבר לא קרה. לימים נודע לי שמלאך שומר על ילדים קטנים.

 

לשמחתי הרבה ובשל נכות ברגליים, קיבלתי ליום הולדתי זוג אופניים משומשות שהיו שלב חיוני בחינוך שלי לגלגלים. האופניים שמשו לכמה מטרות, קודם כל להגיע בנוחיות ובמהירות לכל מקום בקיבוץ, שנית להובלה, גרירה וגם סמל חברתי. התקנתי ארגז תנובה על הסבל שהפך לסימן היכר. התקופה היא שנות החמישים, אופניים כאמור סמל מעמד ומושא לקנאתם של שאר הילדים. הייתי צריך לקבוע עדיפות ותור מי יעשה סבוב. כביש האספלט החולף על יד הקיבוץ היה רוב הזמן נטוש ממכוניות שהיו אז נדירות, לכן אנחנו הילדים נצלנו אותו לשעשועי הגלגיליות שלנו בבחינת רק לנו הוא נועד והתגלגלנו מגבעת חיים לצומת הרואה ובחזרה. תפקידי היה לדווש על אופני ולגרור מאחור את ילדי הגלגיליות כארבעה או חמישה בשורה עורפית מסודרת כשכל אחד אוחז בילד שמלפניו. אלופי הגלגליות בגבעת חיים, האחים ממלוק ואחריהם בפער ניכר מזורביץ, יבניאלי ואחרים. מכוניות נוסעים פרטיות כמעת לא היו בנמצא, אלא אם שפר תפקידו של חבר מיוחס שטיפס בסולם הדרגות וקיבל מכונית צמודה לשימושו בתפקיד. אחד מאלה היה שכן של הורי שמילא תפקיד בכיר במוסדות האו"ם וקיבל לשימושו פרייבט Oldsmobile אמריקני בעל תיבת הילוכים אוטומטית וחלונות חשמליים שהיו נזר הבריאה בבחינת פלא אמיתי. הוא נהג להסיע אותנו במכוניתו לסיבוב באזור גבעת חיים והסביבה, כאשר החברים פוערים עיניים בהשתאות. תדיר היו מיוחסים מורמים מעל בשל כישרונם הפוליטי או מקצועי. המוסדות העמידו לרשותם מכוניות צמודות שהוציאו לנו את העיניים ושימשו לחברים מקור לא אכזב לקנאה ולצרות עין. כילד הצטערתי שאבי המנוח לא הצליח למרפק עצמו כלפי מעלה ולהתארגן לעמדת מכונית צמודה על יד הבית ונשארנו תלויים בסדרן רכב. בכתה י' הוכשרתי להפעיל טרקטור זחל ועברתי לעבוד בענף גידולי שדה. מחלת ההגה שלי הסיטה אותי לכיוון טרקטורי אופנים בעלי הגה לעניים. כך אפשרי לדמות נהיגת מכונית, למרות שלא באותה רמה ולא באותה איכות. מחלת ההגה התבטאה ב"סחיבת" טרקטורים מהסככות ושיטוט לילי ממושך. רישיון נהיגה לא היה לי, גם לא היה מקובל, ביטוחים לא היו ולמרבה ההפתעה גם תאונות כמעת לא התרחשו. חברי המשק והילדים הבוגרים לא נדרשו לרישיון נהיגה על טרקטור. שנים נהגתי בתוך המשק ללא רישיון כלל. מכאן הדרך הייתה קצרה לסחיבת מכוניות ולפעילות לילית מחתרתית. שלב מתקדם של הפעילות בלילות היה מעבר מטרקטורים למכוניות פרטיות ש "סחבנו" מבתי הפעילים.

 

את רישיון נהיגה המיוחל עשיתי בשרות הצבאי, בשנת 1964. לקחתי שעורי נהיגה מסודרים במשאית ועברתי את המבחן בפעם הראשונה, לאחר חמישה שעורים, בעלות של שמונים ושתיים לירות. בשרות הצבאי התנסיתי בחוויה שלילית כשנשפטתי למאסר בכלא 6 על מהירות מופרזת ולמדתי את הלקח לכל החיים. תרומה חשובה תרמה מחלת ההגה שלי לאהבתי הנוכחית לנהיגה ולמכוניות, מאז ועד היום נשארתי חסיד ואוהד שרוף של נהיגה בכל מצב אפשרי בשטח ובכבישים, בימים ובלילות, בשמש ובגשם. היום בבעלותי מכונית ואינני זז לשום מקום ברגל ועל כך אני מברך כל פעם מחדש.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: