חוצלארץ בער לי בעצמות / אלי שלו

 

חוצלארץ בער לי בעצמות

אלי שלו - גבעת חיים מאוחד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

על מנת לחוות את שנות ה-80 בקיבוץ צריך להבין מה עובר עלי.

איור מאת יעקב גוטרמן

הורי מעולם לא היו עסקנים ולא פעילי תנועה, לכן לא היינו קרובים לצלחת ולא נגסנו במנעמי השלטון. לכאורה קיים שוויון בקיבוץ, אך תוך כדי עבודתי הקשה ברפת אני מביט סביבי ורואה חברים טובים עושים חיים, נוסעים במכוניות פרטיות, טסים טיסות עבודה לחו"ל, פעילי תנועה שפועלים בארץ ובחו"ל ב"שליחויות תנועתיות" שמזכות אותם במכונית צמודה שהיא יותר "כלכלית" ממכונית של סידור הרכב כי את הוצאותיה כולנו משלמים ואת ההנאה ממנה מפיק הפעיל בלבד. שליחויות התנועה בחו"ל מחייבות שהות ממושכת לפעיל ולמשפחתו, ומאפשרות להם לבקר פינות נידחות על הגלובוס, לטוס ברחבי העולם ולפגוש טיפוסים ססגוניים מארצות רחוקות ממגוון צבעים ודתות.

 

אני תקוע ברפת, עיניי כלות, אוכל את הלב מקנאה, לי לא מכונית צמודה, לא טיסות לחו"ל, לא אש"ל ולא חשבון הוצאות. סתם כך תקוע בחליבות, בזבל ובעבודה קשה.

 

להשלמת התמונה אדגיש שבימים ההם לא היה לי גרוש שחוק על התחת, יכולתם להפוך אותי עם הראש למטה, לנער ולטלטל ולא היה נופל גרוש מהכיסים כי לא היה לי גרוש.

 

באמצע שנות ה-60 כאשר השתחררתי משרות חובה בצבא לא היה קיים נוהל של חופשה מהקיבוץ, באופן טבעי הצטרפתי למעגל העבודה, הכנסתי צווארי בעול וראשי בתלם.

 

הייתי נשוי פלוס שתי בנות ולא ראיתי את האופק הכלכלי בקצה המנהרה, מסביבי העולם חוגג שמח ועושה חיים, הקיבוץ שיתופי ובו אנשים עשירים שחלקם ממשפחות חיצוניות כגון בני זוג עם מקורות חיצוניים שהתחתנו עם בני משק, או נקלטים חדשים שבאו עם כסף מהעיר הגדולה, או סתם חברים מתוחכמים שהשכילו לכופף את נהלי הקיבוץ לטובתם, להתעשר ולעשות כסף על חשבון כולנו ולחיות בעושר ובאושר.

 

לגבי משפחתי אציין שהורי החלוצים מייסדי הקיבוץ הגיעו בתחילת שנות ה-30, סבי וסבתי (שלא היו חברי קיבוץ) הביאו כסף מווינה ונתנו אותו לגזבר הקיבוץ ואף החתימו אותו על נייר שנמצא אצלי. גורל הכסף לא ידוע, אפשר רק לדמיין לאיזה כיוון הוא זרם.

 

זכור לי שגדלנו ללא כסף, נכון מחסורנו סופק על ידי הקיבוץ ולא חסר לנו דבר אך כסף לא היה לנו. למה הכסף כל כך משמעותי? בשל העובדה שהשיטה הקיבוצית קבעה סדרי עדיפויות ולא אפשרה עצמאות בהחלטות הכלכליות... "תסמונת המטפלת". לפי שירו של עוזי חיטמן "הם יודעים טוב ממני וממך מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך".

 

בשנות ה-80 היו שתי מטרות לשהייה ממושכת בחו"ל, לראות עולם ולעשות כסף. בתחילה בדקתי השתלבות בתנועה וניסיתי להתקבל כמדריך בתנועת נוער ציונית. מהר מאד התברר לי שמשלבים שם ידיים ולא פשוט לפרוץ את המעגל ולהשתלב בחבורה. מאידך יש לי השכלה חקלאית כבוגר הפקולטה לחקלאות, לכן פניתי לכיוון המקצועי ופעלתי לצאת לשליחות חקלאית לארצות מתפתחות.

 

במסגרת הזאת חתמתי הסכם עבודה עם גורם פרטי למשך שנה בחוות בקר באפריקה.

 

הקיבוץ היה כמרקחה, קצפם של המקטרגים העלה אדים ועשן היתמר משבילי המשק.

 

לעסו אותי ואת משפחתי והעלו אותנו גירה הלוך וחזור עד שטחנו אותנו דק דק. שיפדו אותנו על כל צעד ושעל, מבטי העוברים ושבים בשבילים הביעו בדיוק מה הם חושבים עלי ועל משפחתי ומה הם מאחלים לי. לימים לא הבנתי כיצד שרדתי את האיבה והקנאה שהתרוצצו מכל עבר ואף הוצמדה לי תווית של אחד שלא שם ז... עם "עור של פיל".

 

איש לא העלה בדעתו כמה רגיש אני בפנים וכמה הדקירות חדרו לעומק וחרצו בי צלקות.

 

כיצד העזתי לצאת לשליחות חקלאית ולא מלאתי אחר החלטות הקיבוץ ששללו ממני את הזכות להגשים את מושא חלומותיי - חוצלארץ. בתחילה משפחתי נשארה בארץ וסבלה מחרמות וגידופים, מכתבים שקיבלתי ממזכיר המשק רשפו אש ולהבות, בלשון שלא משתמעת לשתי פנים הוא דרש ממני במפגיע לשוב מייד הביתה בטרם יוציאו אותי מהקיבוץ הוצאה כפויה.

 

צאתי לאפריקה תוכנן בסמוך למלחמת לבנון הראשונה תחילת יולי 1982. השתחררתי משרות מילואים בגדה ימים ספורים טרם פרוץ המלחמה. נאלצתי לדחות את נסיעתי משום שכחייל מילואים בוטלו כל האישורים ליציאות לחו"ל במשך השבועות הבאים.

 

עם חידוש היציאות, טסתי לאפריקה וכעבור מספר חדשים משפחתי הצטרפה אלי לתקופה של שנה. כאשר חזרנו לקיבוץ כבר הייתי אדם אחר. בדיון סוער שנערך באסיפת הקיבוץ על קבלתנו חזרה למשק זכורים לי שני סוגי חברים, המחבקים והשמחים לשובנו הביתה, לעומתם המתחשבנים ושומרי הטינה שאחד מהם (נשמה טהורה) הפליא בתיאורו כיצד ברחתי לחו"ל עם פרוץ המלחמה ואף ניסה להדביק לי תווית של פחדן ומוג לב, למרבה האירוניה שרות חובה בצבא ו-30 שנות מילואים עשיתי בהתנדבות מלאה בשל היותי נכה ממחלת פוליו שלקיתי בילדותי.

 

את חוצלארץ הראשון שלי זכיתי לחוות רק בגיל 40 כאדם בעל משפחה ושלושה ילדים. למותר לציין שבנותיי שהיו אז בנות 16 ו-15 ובני שהיה אז בן עשר שנים, סבלו חסרים בלימודים ונוצרו להם פערים בהשכלה, אך הם ספגו התנסות לא שגרתית שתרמה לעיצוב אישיותם.

 

מלה חמה מגיעה למורות ולמחנכות של הקיבוץ הישן: הן התלבשו על הבנות שלי ותוך קיץ אחד השלימו להם את החסר בלימודי ליבה ואפשרו להם חזרה תקינה ללימודים. אין צורך להדגיש פעלם היה בהתנדבות מלאה כמו המורות בקיבוץ של פעם.

 

הצד היפה והאנושי של הקיבוץ בא לביטוי יותר מאוחר בעת שנקלטנו מחדש לתוך החברה והשתלבנו השתלבות מחודשת אני ומשפחתי בעשייה הקיבוצית. לימים ראיתי את התקופה הסוערת של אפריקה כחוויה מן העבר. הזמן החולף הביא מזור לפצעים וטשטש צלקות.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: