הילדים עובדים והציפורים מרננות / אלי שלו

 
הילדים עובדים והציפורים מרננות

אלי שלו - גבעת חיים מאוחד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשאני מתרפק בזיכרונותיי ומעלה תמונות ילדותי בקיבוץ, מתרוצצים מולי סרטים של עשייה מבורכת, פעילות עמלנית, חברים וחברות נחפזים לעבודת יומם, המטלות מרובות והידיים בצמצום.

איור מאת יעקב גוטרמן

ערפילי בוקר טרם התפוגגו וקולו המונוטוני של תור זכר מכוון קריאותיו לזוגתו שתצטרף אליו לבילוי היומי. אצלנו התורים נחשבים זוג נשוי לכל דבר. בשבילים מתגוללים שרידי הויכוח מאסיפת הקיבוץ בליל אמש, הנושא על הפרק מחסור בידיים עובדות. החברים הכריעו נגד עובדים שכירים. טוענים שאת המשימות יש לבצע בעצמנו. אמנם התרחבנו ומשוועים לכוח אדם, אך עדיין מחפשים פתרונות ומגלגלים בועדות. לבסוף מחליטים על תעסוקת ילדים בעבודות עונתיות, כאלה שהבוגרים לא שמחים לבצע. יש גם תירוץ אידיאולוגי "עבודה עצמית". מנהיגי הקיבוץ פתרו הבעיה ואנו הילדים שודרגנו והפכנו לכוח עבודה מבוקש. פרט קטן וזניח נשמט בדרכנו, הערך - פרנסה. היינו נחושים ושרנו בדבקות שירי עמל "חושו אחים חושו... לעבודה ולמלאכה... עורו אחים אל תנומו."

 

בצהרי היום התור וזוגתו מצאו מפלט לשעות הצהריים החמות ומסתתרים בין הבדים. גם העורבנים חדלו מקשקושם הטרחני כחום היום. החברים ממהרים למנוחת הצהריים וענייני כוח אדם יידחו לדמדומי בין הערביים, עת חלוף השרב, הדיון יתחדש על הדשא המשותף בחזית הבית. זוג ירגזים מקפצים בין העצים מצייצים ומצקצקים מגרונם. כילד צעיר אני עוקב אחריהם בעניין רב ותוהה היכן מצויה ניקבת המסתור בה יקננו ויטפחו את הגוזלים.

 

חברים על הדשא המשותף דשים בסוגיות עקרוניות שאנחנו הילדים ממודרים מהם. כילדי קיבוץ נפער בראשנו חלל במה שקשור לענייני פרנסה. אולם מועד ארוחת הערב מתקרב וכולנו ממהרים לחדר האוכל. רק הדרורים על הפיקוס מקיימות אסיפה רבת משתתפים. שרנו שירים של רעב "אני רעב בטני מצטמקת מרעב אם לא אוכל תדבק הבטן שלי לגב."

 

"השקדייה פורחת ושמש כבר זורחת," מרננות מלות השיר. כחל במחילתו, שלדג במעופו וקיבוץ שיתופי במסלולו. קמים בבקר לעבודה ולא נדרשים להוכיח התפרנסות. חדלות פירעון הופכת רק שאלה של זמן וכמוה גם פשיטת רגל כלכלית וחברתית. לא מתקיים קשר בין עבודה לבין הכנסה ואיש לא טורח לצרוב לנו במוח יסודות דאגה בסיסית לאוכל, לבגדים, לגג ולבית. חזרו ושטפו לנו בקודקוד שתחביבים קודמים לעבודה, ידענו שיש עדיפות לרוחניות, לספורט, ליצירה. דחסו לראש שפרנסה נמצאת רק בסוף הרשימה. שרנו שירים מרגשים "אימא אמרה לדני ילדי הוא גיבור ונבון"... "קן לציפור בין העצים".

 

בענפי הסבך חמריה מנתרת סביב הקן וזנבה מפזז מעצמו, הקן כולו בוץ וחמר ומהם ניתן לה שמה. פשוש זעיר טרוד בשיפוץ סלסלת קינו התלויה על בלימה. חברי המשק פוסעים על השביל הקיבוצי והוא חזק מן החברים הצועדים עליו. הפלא ופלא כבר בשנים מוקדמות נוצרו מעקפים לשיתופיות הקיבוצית, ענפי המשק הפכו עצמאיים עוקפי מוסדות קיבוץ. כשיגרה מתחזקים קופה קטנה שתפקידה לצ'פר את הצוות והיא משמשת חלופה עצמית יזומה לתמריצים שאינם. בענפים בעלי רכב מעמידים רכבם לשימוש פרטי של הצוות, טיולים ומסיבות ממומנים מקופות הענף. עבודות פרטיות מבוצעות ב"שחור", מן המפורסמות שאסור להרוויח מעבודה. נדמיין שלל שיטות לעשיית כסף לא מעבודה, הגבולות בין לבן ושחור נמחקו מזמן ואמצנו את שיטת הצ'ופרים. השיר "שי" מבטא אווירה של מתנות וצ'ופרים "אעולל כגפן שארית הרחש ואשלח מנחה לך מזמרת ליבי".

 

במהלך העישוב בכותנה, מופרעת שלוותם של הסיקסקים ושל הקרוונים בגומחות קיניהם. היו מעדיפים אותנו רחוקים. האפרוחים קופאים במקומם ללא תזוזה שרק לא נבחין בהם.

 

בז מצוי מפרפר מעל ומזכיר לכולנו שהדברת מכרסמים עדיין על הפרק. בכותנה דרישה גוברת לעבודות עונתיות, אנחנו בני המשק, אנחנו הפתרון, כל כך פשוט. התחלנו לעבוד בגיל מאד צעיר, מדי שבוע מגויסים לעבודות המוניות קשות עד מפרכות בכל משימה "בחומר ובלבנים". השיר השגור על פינו הוא "הבו לבנים אין פנאי לעמוד אף רגע".

 

שריקתו הצורמנית של שלדג לבן החזה קורעת את הדממה מהאופק האחד וגוועת במשנהו. החברים מסבים ראשם בניסיון לעקוב אחרי מעופו של השלדג הנבלע בדמדומי השקיעה. סוף שבוע חברתי במגוון בידורי מאורגן לחברים, הגיוסים מתוכננים על בסיס "התנדבותי", רוצה בא לא רוצה לא בא. על הלוח בחדר אוכל טבלת ציונים, ליד שמו של החבר כוכבים כמספר הגיוסים, יש לדווח לציבור קבל עם ועדה שפלוני ראוי לשבח ואלמוני ראוי לגינוי. זוהי שיטת "הלחץ הסביבתי" שתפקידה לתחזק חברים במסלול "התגייסות התנדבותית". פרי מוחו היצירתי של קיבוצניק שיתופי, שוט מרתיע מעל ראשם של המשתמטים. גרסת "המקל בלי הגזר". מדורת השבט המזמרת, "הרוח נושבת קרירה נוסיף הקיסם למדורה".

 

כדרכו של הטבע, להקת שקנאים נוחתת בשדה, עגורים וחסידות דואים בשמים מלמעלה.

 

גם אנו משתלבים וממשיכים במעגלי חיינו השיתופיים, גויסנו על ידי המערכת השיתופית לביצוע עבודות המוניות ועונתיות שאיש מהבוגרים לא אבה לעסוק בהם. ללא תמורה, לפעמים טפיחה על השכם או צל"ש פה ושם, לפעמים לא זה ולא זה. כאמור בדרך נשמט לנו סעיף התפרנסות וגדלנו תמימים, צייתנים וממלאי פקודות. כממלאי פקודות התאמנו כמו כפפה ליד לשרת בצבא, שהוא הפרק הבא בחיינו והמצטיינים יפנו לקריירה צבאית.

 

(לשרוק שריקה חרישית) "לי כל גל נושא מזכרת מן הבית מן החוף מן העצים יפי צמרת".

 

דורסי יום חגים ממעל במעגלים ורוחות הסתיו נושבות, הקיץ עומד להסתיים והאסיף בפתח. העבודות נחשבות עבודות פרך, כיום כולן מבוצעות באופן ממוכן לחלוטין. אך בעבר נדרשה מאתנו מיומנות גופנית מורכבת, רכינה ממושכת בגוף שפוף ובגב כפוף, חשיפה של שעות לקרני השמש הקופחת, לעתים על הברכיים בזחילה, ליקוט ידני מהיר של ירקות לפתחו של שק יוטה הנגרר מאחור. בגן הירק, במטע, בפרדס, בשדה, בחציר ובקש. בציר ענבים, לקט שזיפים, קטיף תפוזים, העמסת הודים ומילוי חביות במפעל. כולן עבודות קשות, אך מעל כולם קטיף כותנה ידני נחשב קשה ביותר. לזמזם, בשפתיים חשוקות "בים לבן חבורת ילדים עובדת, בשדה כותנה קוטפת כל היום".

 

השחר מפציע מבין העננים עת נשמע שאון מקורו של נקר צבעוני כצרור נקישות מהיר.

 

אנו מפלסים לנו מסלול בין המטלות שחברים הבוגרים לא אבו לבצעם והוטלו עלינו. זכות הסירוב לא נשקלה, לא עלה בדעתנו לסרב ולא דרשנו תמורה לעבודתנו הקשה, רק נאנקנו בהיחבא ובכינו בסתר, חווינו משברים קשים, אך התביישנו להודות בחולשותינו הגופניות.

 

נדידת הציפורים בעיצומה ומאותתת לנו שהגיע העת לנדוד קדימה עשרות שנים במנהרת הזמן אל שנות השמונים. אני בעל תואר בוגר BAc בגמר שלוש שנות לימודי פקולטה, נענה לפניה ולבקשה מאת הנהלת בי"ס לשמש מורה ולהורות את מקצועות החקלאות.

 

שמורת הטבע של בריכות מעגן מיכאל על שלל עופות המים שמשה לי תפאורה מצוינת. התאים לי מאד ושמחתי שמחה גדולה על ההזדמנות שנקרתה בדרכי לחנך ילדים בחקלאות ובגן ירק. שמשתי כמורה בכיתות יסוד וארבע שנים מורה בבית ספר תיכון "חוף הכרמל" במעגן מיכאל, בי"ס "פתוח" שחינך תלמידי תיכון בשיטה הדמוקרטית. בצידם של עבודות גמר ובגרויות, אהבתי את החינוך בשל האמון שנוצר עם הנערים והנערות. לא שכחתי אף לרגע את אותן עבודות מפרכות שהיו מנת חלקי בילדותי. נוכחתי שבני הנוער של שנות השמונים דעתנים, עצמאיים, מבקשים הסבר ולא נתונים לניצול. זיהיתי את ניצני ההפרטה ואת נטיתם "לתמורה" עבור "תרומה" הם לא פראיירים ולא מבטלים עצמם מול הקיבוץ.

 

ההפלגה בספינת הזיכרונות נמשכת ואנו נוחתים במנהרת הזמן הישר אל שנות האלפיים ואל הקיבוץ המופרט של היום, ליבי מתמלא סיפוק כשאני מזהה עבודת ילדים מכובדת וצמודה למערכת גמולים ושכר כפי שמקובל בעולם. איש לא יעלה בדעתו לכפות עבודות קשות על בוגר או ילד ללא תמורה וללא שכר נאות. אמת, הנסיבות המקלות של היום לא עמדו לרשות הקיבוץ השיתופי, לא היו בנמצא פועלים תאילנדים ולא פתרונות טכנולוגים.

 

כמו רבים מעופות המים הבונים קינם על קרקע מוצקה ומטילים ביציהם על סלע יציב,

 

גם אנחנו נוחתים לקרקע בסיומה של מנהרת הזמן ומחפשים יציבות, מראות ההפרטה הולכות ומתחדדות בתקופה הנוכחית. רצף התמונות בהיר וחד משמעי ומתאר מהפך של קיבוץ שיתופי משנות הארבעים ועד לעידן ההפרטה הנוכחי. זהו סיפור שונה וזהו קיבוץ "משתנה". בעבר מנקודת ראותו של ילד, מצבי היה טוב. אהבתי את הקיבוץ. הקיבוץ דאג לכל מחסורנו, מעולם לא חסרנו דבר ותמיד זכינו לטיפול מסור, מקצועי ומעולה.

 

אבל החוויות נשארו, הצריבה והשריטה במוח חרוטים לעד והזיכרונות עולים מפעם פעם.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: