גבעת חיים, החורשה, הבריכה, העיגול וכל היתר / אלי שלו

 

גבעת חיים, החורשה, הבריכה, העיגול וכל היתר

אלי שלו - גבעת חיים מאוחד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כילד רך המנסה לעמוד על רגליו בצל צמרות האורנים, מזדקף, נופל וחוזר חלילה כדרכם של פעוטים, מוקף גדר עץ עשויה שלבים בלול של פעוטות, למדתי והפנמתי לראשונה שעבורי החיים לא יהיו פיקניק.

איור מאת יעקב גוטרמן

גזרה נכפתה עלי להתמיד שנים רבות עד שאתייצב איתן על הרגליים. הייתי פעוט בלונדי, עיני תכלת גדולות הבולעות את עולם בשקיקה וכל רואי התפעלו מהתינוק היפיפה. חורשת עצי המחט שקקה חיים ושמשה אתר התכנסות לילית ללהקות של אנפות בקר רעשניות שהיו מתקבצות מרחבי העמק. הייתי סקרן מדוע דווקא בחורשה שלנו בחרו לקנן ולגדל את הדורות הבאים. קרני שמש בודדות הבליחו באפלולית השוררת בין צמרות האורנים ואפשרו להניח כף רגל שלא לדרוס פגרי צפרדעים או גוויות דגים שנשרו ממקורם של ההורים עת טרחו ונשאו מזון לצאצאיהם. למטה פרוש מצע עלי המחט כמו שטיח ועליו מקרטעים ברגליהם העקומות גוזלי ענפיות שמזלם בגד בהם ונשמטו מענפי העצים, צבע עורם ירקרק מתחת פלומתם הדלילה, ריחם דוחה וקרקורם נוגע ללב.

 

מתחם קיבוץ גבעת חיים של טרום המדינה, השתרע ממערב למזרח, מוקף בשדרות עצי איקליפטוס, ברוש, וקזוארינה מכל צידיו. מגורים ומבני משק תוכננו ונבנו כפרוסות לחם בשורות עורפיות, החל ממערב "שכונת הפרדס" בשל קרבתה לעצי הדרים המפיצים ריח לימונים עז ומשכר וכלה במזרח בו הוקם בית חרושת "גת" לריבות ומיצים שענן מתוק של מיץ ושמן תפוזים עולה ממנו ואופף את הסביבה מכל עבר. בין מערב למזרח סדורים בשורות ובטורים בתי מגורים, ענפי שרות, בתי מלאכה, ענפי חקלאות, מבני משק ותעשייה. צבר גני ילדים ופעוטונים נבנה צמוד לגבול הגדר המשותפת עם מושב חוגלה. אלה נופי ילדותנו בני הקיבוץ, המרחבים הם כור היתוך ענק (מגה מגרש משחקים).

 

עונת הקיץ הלח בעיצומה, אד הביל עוטף את הקיבוץ, אולם צריפם המוצל של סבי וסבתי אשר נבנה בינות העצים בטרם מלחמה, ניצב בודד בשולי החורשה, הטבע שומר על אווירה ממוזגת להפליא בהשפעת רוח קרירה הנושבת בין עצי אורן מסוקסים וקליפתם המחוספסת ממנה נוטף שרף שקוף אשר ניגר מהגזעים המוטים על צידם. סבי וסבתי עלו לישראל והתיישבו בקיבוץ על תקן "הורים של חבר", הביאו עמם צרור מזומנים מחו"ל וכדרכם של עולים תמימי דרך ונקיי כפיים נתנו אמון מוחלט בגזבר, מסרו לו כספם והחתימו אותו על התחייבות שהקיבוץ יבנה עבורם צריף למגורים ויתרת הכסף תעמוד לרשות הקיבוץ לשימושו. ראו עצמם בני מזל ששפר גורלם ונמלטו בעור שיניהם לאחר הסיפוח הכפוי של אוסטריה עם גרמניה הנאצית ולפני חסימת הגבולות, בכך חסכו מהמשפחה ומעצמם תלאות וסבל. עמק חפר לפני הקמת המדינה הייתה ארץ בתולית, גבעות וגאיות, מחילות תנים במקבץ אקראי סביב תלוליות חול רך הנושקות לשדות ולמטעים. צמחיה ישראלית של סירה קוצנית, קידה שעירה ושיחי רותם ממלאת החולות שברבות הימים ישודרגו לשמורת טבע נפלאה.

 

אבי אפרא שלו עליו השלום הסביר לי בסבלנות וברק ניצת בעיניו עת תיאר המרחב הקיבוצי כולו כ"בית גדול", לכן טען "גודל החדר" (כפי שכונתה דירה) לא קובע. בחר להיות "נהג בית" שיוכל לנוע בקיבוץ בתוך הבית המורחב בין שכונות מגורים לבעלי חיים, לבתי מלאכה ולשאר ענפי המשק וגם הסיע במכוניתו פועלים לשדות ולמטעים ושאף אל נחיריו את ריחות הסתיו והאביב בעונות המעבר.

 

סבי דר' בנו שלינגר רופא משפחה מבוסס, שכבת ביניים גבוהה מוינה, אדם גאה ובולט בזקיפות קומתו ובמנהגיו האירופיים המוקפדים, מראהו שובה לב הבריות, טוב לב ועיניו עיני תכלת חכמות, זקנו עשוי בקפידה, חזותו מכובדת כשל פרופסור מאוניברסיטת ווינה, את מקטרתו וכלי הטבק ליווה בטקס מיוחד והם שמורים אצלי למזכרת. היה מציץ מדי פעם בשעון כיס מוזהב לוודא השעה בדיוק, הוא "יקה" מווינה וזמן הוא זמן. תמונת תבליט עץ של הצייר והפסל פנחס בוצ'וביץ לזכרו תלויה במרפאה עד היום. סבתי לוטה שלינגר צנועה וענווה היוותה ציר מרכזי וקיבצה המשפחה מסביבה.

 

צריף המגורים עבורם נבנה בקצה שכונת הפרדס והיה הבית הקיצוני ביותר בפינה הנושקת לגדר שבין גבעת חיים לבין חוגלה בדרום, סבי בחר את אתר הבניה במיוחד משום שיכול היה לצפות בנופים המופלאים של הרי אפרים במזרח, במיוחד העיר טול כרם השוכנת למרגלות ההרים.

 לאכזבתו המראות היפים של הרי אפרים והעיר טול כרם הלכו ונמוגו לאט לאט עם השנים בשל האורנים שגודש עלוותם צימח וגדל כדי כך שענפיהם חסמו לחלוטין את המראות והנופים הקסומים.

 

נושק לחורשת האורנים השתרע "עיגול ארלוזורוב" (ע"ש חיים ארלוזורוב) שאופיין בעצי פיקוס אדירי ממדים, מהם משתלשלים כלפי מטה שורשי אוויר מפותלים עליהם היינו נתלים ומתנענעים בתנופה הלוך ושוב בנדנדת "טרזן". בטבורו של העגול שכנה בודדה בריכת ילדים קטנה ולצידה זקופים עצי צפצפה בהירים ישרי בדים, עליהם מוכספים וכיוונם מצביע לשמיים. דומיה מסביב, רק רחש הרוח בצמרות מפר דממת בין השמשות עת אנו שוקעים בשנת צהרים מתוקה תוך לאות נעימה וסוחפת.

 

בריכת שחייה של הגדולים הייתה חלק בלתי נפרד מתרבות הספורט בגבעת חיים, אמנם דפנותיה היו בנויות בשיפוע ועשויות אספלט וזפת, כי יועדה לשמש מאגר השקיה לפרדסים, אך הותאמה לאימוני שחייה ושמשה לתחרויות שחייה ברמה ארצית. השחייה התחרותית תפשה מקום של כבוד בשל קהילת יוצאי צ'כיה ובראשם המורה לספורט האגדי פינדה שפע שצאצאיו ראובן וגרשון הגיעו להישגים באליפויות ישראל וגם בעולם הרחב. את אהבתי לשחייה רכשתי מהורי היקים שהיו שחיינים כל חייהם, אף בהגיעם לבגרות ולזקנה מופלגת. בקיבוץ שררה אווירת ספורט וכולנו חדורים רוח ספורטיבית, הותקנו אביזרים של קפיצה למים ומקפצות בגבהים שונים, מהנמוכה, אל הבינונית, ואל הגבוהה שבהם המיתמרת לרום מרשים ומפחיד. ביצוע קפיצה מראש המקפצה הגבוהה היה כרוך באומץ לב ובהתגברות על פרפרים בבטן, בודדים התנדבו לקפוץ ממנה קפיצת "ראש" ועוד פחות העזו לבצע היפוך (סלטו) באוויר. כל שנה חגגנו את פתיחת עונת השחייה באחד במאי בליווי של תחרות קפיצות מהמקפצה העליונה ובסופה היה נערך טקס חלוקת פרסים למנצחים.

 

בריכת הילדים "הקטנה" בעיגול צנועה ומסבירת פנים, כמו מזמינה אותנו למשחק "קדרים באים". כחניכי החינוך הקיבוצי המשותף התרחצנו עירומים בבריכה עד הגיענו לגיל שתים עשרה שבו חלים שינויים בגופנו (בעיקר אצל הבנות), מעולם לא הרגשנו צורך לכסות מערומינו. גוף מעורטל נחשב בעיניי כיף אמיתי בהתענגי על משב הרוח הצונן בחום קיץ לוהט של יולי אוגוסט. שנים רבות נהגתי להסיר חולצתי בחדש מאי עם בא האביב ולעטות אותה רק בספטמבר עם בא הסתיו. איש לא טרח להתריע נגד פגעי השמש על עורנו הצח. בימינו גוף חשוף נחשב לא "תרבותי", קצת "המוני" ולא "מנומס". בימים ההם חניכי גבעת חיים היו אלופי הארץ וגופם החשוף שימש מודל להערצה ולחיקוי.

 

בפינת עיגול ארלוזורוב וכחלק מהנוף, על גבול חוגלה נבנה צריף המרפאה שסיפקה שרותי רפואה כללית ורפואת שיניים ושרתה גם את תושבי חוגלה. ליד המרפאה וסמוך אליה נחפרה באר מים בצורת מבנה בטון עגול לשאיבת מי תהום. מחוץ לבאר הותקנו גלגל הנעה ורצועת חיבור לטרקטור שיפעיל הבאר בעת חרום, בהפסקות חשמל שהיו חלק מהשגרה בעיקר בעונות החורף הגשומות.

 

גן הילדים בו גדלתי מוקם סמוך לגדר, על גבול המושב, תמיד חשבתיו למקום נידח, ממש בבחינת "סוף העולם", או קצה הקיבוץ. שגרת יומנו כילדים כללה השכמה בבקר, ארוחת בקר, משחקים בחצר ובהמשכו של יום סיפור, או טיול לסביבה הקרובה. בטיולים היינו חורגים מהגדר ומשוטטים אל כרי הדשא ושטחי המרעה מחוץ ליישוב, לעיתים קרובות פגשנו את שכננו הנוודים הערביים אשר רעו עדריהם ממש צמוד לגדר והשקו צאנם מבורות מי תהום גבוהים שהתנקזו במקומות הנמוכים. לא זכורים לי גילויי איבה או עימותים על רקע לאומני. דווקא אחרי מלחמת השחרור השתררה אווירה מתוחה ועוינת עת מסתננים מהגבול הירדני חדרו בלילות, עשו בנו שמות וגנבו ציוד מכל הבא ליד.

 

משיקה לגני הילדים, נבנתה הרפת כמבנה בטון ארוך שמשתרע מצפון לדרום, מובדלת על ידי שדרת עצי קזוארינה בעלי אשכולות אצטרובלים קטנים ודוקרנים. היו חצרות פתוחות בהם נערם זבל יבש שהפך עם בא החורף למדמנת טין בוצית והפרות היו מדשדשות בה עד הברכיים. אנפות בקר זריזות הקיפו החצרות כטבעת תוך שהן צדות זבובים וחרקים במומחיות מעוררת קנאה. סמוך לחצר הרפת מוקמו אורוות סוסים שמטרתם גידול סוסים לצבא הבריטי, אכן בטרם קום המדינה שרתו את הצבא הבריטי ולאחר הקמת המדינה עשו הסבה ונרתמו לעגלות משא בשבילי העפר הקיבוצי.

 

כמו דבורים לדבש וכמו פרפרים לאור, נמשכנו אנו הילדים אל חצרות הברווזים המוקפות גדר נמוכה בשל תותים שחורים שגדלו על עצי התות בין החצרות והיוו מוקד ועליה לרגל לבני הקיבוץ גדולים כקטנים, לידם גדרות מתכת גבוהות מקיפות תרנגולי הודו צבעוניים בעלי גוונים מתכתיים כהים ועל קודקודם דבלול אדום המשתלשל מטה מצדי המקור. בין הגדרות והחצרות אנו טרודים באיסוף תותים שנחשבים מעדן ומלקטים אותם בלהיטות. מצטרפים לחגיגה הברווזים עצמם אשר מהרו בטפיפה משתוקקת תוך שגופם מטלטל מצד אל צד על הקרקע המוצקה בהסתערם על כל תות שנשמט מטה. בין ענפי העצים מלאנו כרסנו להתפקע. חולצותינו המוכתמות בסגול כהה וקרועות קרע פה וקרע שם שימשו ראיה ועדות לפעילותנו המתוקה בין עלי התות בחברת בעלי כנף מגעגעים.

 

הצריף, החורשה, העגול, הבריכה וכל שאר המקומות, שמשו לנו בית גידול ומגרש משחקים ענק, זאת התשתית הקיבוצית השיתופית שעיצבה לכולנו את סמני ההיכר כ"בני משק", עם תכונות אופי ותוויות של קיבוצניקים. בתוכה נולדנו וגדלנו, במעמקיה שמחנו ובכינו, על קרום פניה גובשה אישיותנו ובעזרתה נאפתה עוגתנו. בודדים שעוגתם נאפתה עד תומה, אחרים שהגיחו חצי אפויים, ישנם כאלה שתבשילם הוקדח ועוגתם נשרפה בחום התנור הקיבוצי הלוהט, מקצתנו הבליחו לאוויר העולם טעימים, מעודנים ומאוזנים, רק מעטים נשארו קודרים, רואים שחורות, מרירים וחמוצים לתמיד. הנה כי כן אותה סביבה, אותו כור היתוך קיבוצי ותבשילים כל כך שונים, משונים ומגוונים.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: