דשדוש בזבל וחליבת פרות, העיקר להיות כמו כולם / אלי שלו

דשדוש בזבל וחליבת פרות, העיקר להיות כמו כולם

אלי שלו - גבעת חיים מאוחד

איור מאת יעקב גוטרמן

 

במבט של שנים לאחור התברר לי שהייתי "מורעל" על הרפת. בתוך להט העשייה לא נשאר לי עודף זמן למחשבות נוספות, ריבוי המטלות חייב אותי ללוח זמנים צפוף ולהתמקדות בנושאים מקצועיים.

איור מאת יעקב גוטרמן

סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, אופוריה מלאה את לבי. בימים ההם, אני צעיר ושום קושי לא נראה גדול מכוחותיי, הרגשה עילאית בבחינת "השמים מעל הם הגבול", ואני נרתם למשימות מאתגרות.

 

למרות נכות שלקיתי ברגלי, תמיד השתדלתי לא "לשים לב" למגבלות, תמיד לקחת מטלות קשות ביותר ולדשדש בבוץ ובזבל הפרות עד הברכיים לפזר קש לריפוד, או לחלץ ראשו של עגל שנתקע בעצמות האגן, מסרב להגיח החוצה ומתחייבת המלטה קשה בשעות הקטנות של הבוקר.

 

בחרתי לעסוק בעבודות פיזיות שמאתגרות אפילו אדם בריא עם שתי רגלים חזקות. משחר ילדותי שאפתי "להיות כמו כולם" זאת הסיסמה שלוותה אותי והייתה לי מצפן ומורה דרך לאורך כל המסלול.

 

שיגרה יומית שלי ברפת התחילה בארבע בבקר בחליבה והמשיכה בהכנת ביקור הרופא והמזריע לפי רשימות שהוכנו מראש באחריותו של איש המשרד. לאחר ארוחת בוקר, חלוקת מזון בקלשון או באת שפיכה בעבודת כפיים מאומצת משני צידי עגלת המזון הנגררת על ידי טרקטור.

 

בשעה ארבע אחה"צ דיווש נמרץ באופניים (מכונית נחשבה בגדר חלום ומחשבות בורגניות) לבית הילדים לאסוף את הבנות על האופניים ותוך דווש נמרץ בדרך חזרה לתצפית על הפרות המתייחמות.

 

אני טופח לעצמי על השכם בהיותי מייסד ההפרטה בקיבוץ. נהגתי לצ'פר את ילדי בית הספר בטבלת שוקולד "רוזמרי" כתמורה לכל פרה מיוחמת שגילו, היום אני "מודה באשמה" בשל מחשבות כפירה קפיטליסטיות נגד השיטה השיתופית, תמכתי בהפרטה ובתמריצים בהקדימי את זמני בכמה עשורים.

 

אציין לטובה את אבותינו המייסדים של הרפת בגבעת חיים מאוחד, בראשם פרנטו, אברהם ויותם - ממשיך דרכם. עבורי הם היו דמויות מופת של רפתנים מושלמים בעלי זיכרון מדהים ומח אנליטי, כיצד זכרו מאות שמות ומספרים של פרות וזאת בטרם עידן המחשוב.

 

המחשבות מעוררות בי געגועים לאבי המנוח אפרא שלו, מענקי הקיבוץ שנשאר צנוע עד סוף ימיו.

 

צעירי המשק שנקלטו ברפת, קורצו מזן מיוחד, פיתחו הווי מקומי של רפתנים. העבודה הקשה יצרה אווירת שיתוף ואחוות עמלים שביטויה הומור שחור, שהפיל אותנו מצחוק גם בזמנים הקשים ביותר.

 

לימים כבוגר הפקולטה לחקלאות ברחובות רכשתי מיומנות בשימוש בטבלאות מזון ובמחשב, והייתי ממונה על הבריאות ועל הפוריות בעדר, רכשתי כלים שאפשרו לי להעריך עוד יותר את הוותיקים ואת כושרם היוצא דופן ללמוד ולהפנים חומרים חדשים ונושאים מורכבים. הם סימלו בעיני את דמותו של ה"הקיבוצניק השורשי החיובי". תמיד ראו בעבודתם שליחות, ללא התחשבנות וללא טובות הנאה נלוות שהיום כולנו מבקשים לעצמנו בתמורה, למשל רכב, משכורת ותנאים נלווים מופלגים.

 

החליבות ברפת במכון החליבה הישן היו חוויה בלתי נשכחת בגלל הארוחה שלפני, הארוחה שאחרי, המתנדבות עם הטריקו הרופף המגלה טפחיים וכהל 96% ששימש אותי ואת המתנדבות מדנמרק לשתיה ולחימום בחורף למרות שבמקורו נועד לחיטוי הפטמות של הפרות ולא לצריכה אישית. החליבות חוויה לא נשכחת, רוח פרצים שורקת ומקפיאה אותנו בחורף וחום כבד של קיץ בו שפכנו ליטרים של נוזלים וגופנו המעורטל בחציו, נוטף ומגיר זיעה ללא הפסק. החליבות לא נשכחות בשל החלב הקר שלגמתי בשקיקה ישירות וללא פסטור בלגימה אחת ארוכה ביום קיץ חם, בכמות של ליטר או שניים במכה עד שלא נודע כי בא אל קרבי פנימה.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: