סיפורו של מגדל המים / אלי שדמי ז"ל

סיפורו של מגדל המים                           

אלי שדמי ז"ל – מענית

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

מתוך חוברת סיפורים לילדי הקיבוץ - 1950

 

באמצע הגבעה, מול הכניסה לחדר האכילה, עמדו להם על רגלי ברזל גבוהות שלושה מכלי מים, צבועים צבע מיניום אדום ובלים מזוקן. כרסמו אותם שיני הזמן ופגעי הטבע, גם נפגעו מקליעים רבים ומפגז. ולא עמדו להם ההלחמות הרבות שהמסגרים הלחימום, המים מצאו להם כל פעם סדקים חדשים, הסתננו ופרצו - להנאתן של הצפרדעים אשר קרקרו בביצות שנתהוו לרגלי הבריכות ולרוגזן של עובדות המטבח, אשר לא פעם עמדו בלי טיפת מים לבישול, לאחר שהבריכות נתרוקנו.

 

יום אחד התחילו אוטומובילים רבים וכבדים עולים על הגבעה. זה פורק לוחות וזה ברזלים, וזה שקי מלט, זיפזיף וחצץ. ואחר-כך באו פועלים והקימו מהעצים תבנית עגולה וגדולה, שגובהה הגיע עד לגובה הבריכות. הוסיפו פיגום, ועליו תלויה מצקת ענקית, ובעזרת הפיגום והמצקת התחילו להאכיל את התבנית אטריות ברזל ודייסת בטון. והתבנית זללה בתיאבון גדול בטון וברזל, ברזל ובטון, וככל שזללה כן גדלה, עד שעברה אפילו על פני הצפצפה הגבוהה ביותר... וכשהגיעה לגובה עצום שכזה, התבקעה פתאום כל התבנית וכמו אפרוח מתוך הביצה יצא לאור היום – מגדל מים צעיר, גבוה, חסון ואפור.

עמד לו המגדל גאה ובקומה זקופה בקרני השמש, נשא עיניו סביב-סביב וכיון שהיה גבוה מאוד, ראה רק את הגבעות מסביב, את שדה התעופה, את עין-שמר, כרכור ופרדס-חנה, והספיק להחליף מבטים גם עם המגדל של זיכרון-יעקב. ולא השכיל להסתכל למטה, ולא ראה את הקיבוץ שבתוכו עמד.

 

והבריכות הזקנות למטה עמדו על בהונות רגליהן, ומרוב התאמצות נעשו עוד יותר אדומות. כדי לראות את שכנן החדש השתדלו להרים את ראשיהן עד כי נשפכו מתוכן כל המים, ומשה נאלץ לרוץ מהר ולהניע את הבאר. אך כל זה היה לשווא, כי היו נמוכות מדי ולא יכלו לראות את קצה המגדל. התעצבו מאוד הבריכות הזקנות בראותן, שכל ילדי הקיבוץ שמחים ורוקדים מסביב לשכנן החדש ולהן אף אחד אינו מנדב אפילו מבט אחד.

 

וכשבא הערב, התכסו השמים עננים שחורים וגשם עז התחיל לרדת. אז הרכין המגדל הצעיר את ראשו הגאה, והנה לפניו משתרע קיבוץ עם בתים, צריפים ואוהלים, לולים ורפתות, דשאים וחורשות. התכרבל המגדל עוד יותר מקור, התכופף אל הבריכות האדומות ושאל אותן: "הגידו-נא, שכנות חביבות, מה המקום בו אנו עומדים?" הבריכות הוותיקות צחקו בקול רם לשאלתו של ה"אפרוח", שכחו פתאום את כל הצרות והעלבונות שהוא גרם להן והתחילו לספר בהרחבה את תולדות המקום. אך המגדל הצעיר והפזיז לא נתן להן להמשיך, וכבר שאל שאלה חדשה: "ומה לכן, שכנות, שאתן כל כך נמוכות?" נעלבו שוב הבריכות לשאלה החצופה והוותיקה שביניהן ענתה בכעס: "איך אתה, תינוק עז פנים, מתחצף ומתייהר? היו זמנים שאנו היינו הנקודה הגבוהה ביותר בכל הגבעה. כשאותנו הקימו לא היו עוד כל בניינים, לא עצים, לא דשאים. רק בעזרת המים שלנו גדלו כל העצים ונבנו הבניינים. וגם אתה לא היית יכול לגדול בלעדי המים שלנו, אשר הירוו את המלט והשקו את עצמותיך!"

 

אז התערבו לתוך השיחה גם הצפצפות הגבוהות, אשר צמחו ליד הבריכות. הן הניעו את צמרותיהן ואמרו: "אל-נא בכעס, שכנות טובות, הריהו עוד תינוק וכולו ריק. כשימלאו אותו במים יקבל גם מוח לקודקודו ויבין את העניינים.

"מה יש כאן להבין? מה יש כאן להבין?" שאל המגדל הצעיר.

ענתה לו הצפצפה הגבוהה ביותר: "יש להבין, קודם כל, שלא לפי הגובה מודדים אצלנו את מידת הכבוד. הנה כאן, הצוק שעל ידינו; הוא עמד כאן עוד לפני שבא הקיבוץ, הוא ראה הכל מההתחלה, עליו עמד ונאם הרצפלד ביום העלייה על הקרקע."

אז הרעים הרעם ובאורו של הברק נראה הצוק הזקן, שטוף-גשם, אפור, איתן וצנוע. והמגדל הצעיר פנה אליו: "אנא, סבא יקר, ספר לנו איך נבנה המקום הזה"! הצוק הזקן נענה לבקשתו של המגדל הצעיר, ובכל לילה היה מספר סיפור אחד מהימים הראשונים בנרבתה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: