עפרה רוכשת השכלה גבוהה / אלי סט

עפרה רוכשת השכלה גבוהה
מסיפורי הקיבוץ המתחדש
מאת אלי סט, גדות
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  

בת עשרים, לאחר שרות בנח"ל, הגיעה עפרה, עם הגרעין שלה, לקיבוץ "אין אונים", שעל הגבול הסורי. את הוריה, שביקשו להניא אותה ולצרפה לרשת המשפחתית הקטנה של חנויות ספרים, דחתה עפרה בטון עוקצני: "שם צריך אותי באמת". עפרה, שהצליחה כמדריכה בתנועת הנוער ראתה עצמה ממשיכה בחינוך.


איור מאת יעקב גוטרמן

כשהגיעו ל"אין אונים", המבוגרים שבין ילדי הקיבוץ היו כבני ארבע ולעפרה לא נמצא מקום ב"מערכת החינוך". היא הסכימה להמיר את הטיפול בילדים בטיפול בעגלים, נכנסה לרפת ושקעה בניסיון להקטין את תמותת הוולדות ואף הגיעה להישגים שפורסמו בביטאון "משק הבקר". ברפת הכירה עפרה את גדעון, בן משק ותיק שהגיע לחודשיים עזרה לקיבוץ הצעיר ו"נשאר בינתיים" כמרכז הרפת.

המצב בגבול לא היטיב עם הקיבוץ הקטן. עד מהרה, מרבית חברי הגרעין של עפרה עזבו. לעתים כשקמו בבוקר גילו החברים שעוד חדר התרוקן באישון לילה מעוד חבר. בוקר אחד היה זה חדרו של מזכיר הקיבוץ שנחשב, עד אז, "מאבני היסוד". עפרה וגדעון הוזעקו מחופשתם. עפרה שאלה: "ומה יהיה עם הרפת?" וגדעון, שקיבל את דין החברים, הסביר לה: "שם צריך אותי באמת" והיה למזכיר.

 

בגיל 23 עפרה וגדעון כבר היו מטופלים בילד. בדיוק אז גם מונה גדעון כמפקד פלוגת הסיור בחטיבת המילואים ולכן לא התמרדה עפרה כשהקיבוץ דחה את בקשתה ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים. בגיל 28 כבר היו להם שלושה. כולם בלידות מתוכננות היטב, "כדי שיהיו להם קבוצות". שנה לאחר מכן, כשיצא למלחמה, קיבל גדעון פיקוד על גדוד שריון וכשחזר ממנה, שוב היו שניהם ברשימות: עפרה ברשימת המועמדים ללימודים גבוהים (לידיעת החברים: שלושה יצאו מתוך 12 מועמדים וכמובן רק על פי צרכים דחופים של הקיבוץ) וגדעון ברשימת המועמדים לקדנציה נוספת של מזכיר. "אני לא מסכימה!" התרעמה עפרה בדרכה השקטה וידעה שכשגדעון יאמר "שם צריך אותנו באמת" (בלשון רבים) היא תתקפל. והיא התקפלה. רק דמעה של עלבון הסגירה את רגשותיה כשהציעה לה מרכזת ועדת השכלה: "אולי תצאי לשלושה שבועות קורס ספרניות? חסיה עזבה, אין לנו ספרנית ולמשפחתך הרי יש עסק של ספרים". כך הייתה עפרה לספרנית, בשעות הפנאי, כי "מי יכול היה להרשות לעצמו".

 

 שלוש שנים כרכזת שירותים לא עשו לעפרה טוב ("אני חורצת גורלות ועושה רע לאנשים") ובהדרגה היא התכנסה לארבעה מעגליה: בחדר המשפחה עם גדעון וארבעת ילדיהם, במכבסה, בספריה ובריכוז ועדת חברים ("פה אני יכולה, לפעמים, להציע לאנשים כתף לבכות עליה או מילה של נחמה").

הילדים גדלו והתחילו לפרוח לאופקים רחוקים. עפרה הצטערה שהם לא לידה אבל "שמחה בשבילם": בשביל רועי ש"נשלח ע"י צה"ל לארה"ב ללמודי מחשב" ובשביל ניצה ש"תוך כדי בניית משפחה וגידול שני ילדים עשתה תואר דוקטור בכימיה". שעות של חסד היו לה כשנקראה להיות  בייביסיטר לשני נכדיה שהיו זוחלים אליה ומתכנסים בחיקה כאילו הייתה דוגרת ענקית. "טוב שיש להם מה שלא יכולתי לתת לכם" , הייתה אומרת לניצה, "ועכשיו, בגילי, גם לא נורא אם אני נעדרת יום מהעבודה". 

גדעון לא ויתר אפילו על יום. ובוקר אחד מצא אותו נהג מיכלית החלב בתעלת הניקוז של מכון החליבה. על המצבה נכתב "תמיד במקום שם צריך אותו באמת".

אחרי ההלוויה כשהתייפחה: "איך אני אסתדר? את הכל בחיים עשיתי יחד איתו" הרגיע אותה המזכיר: אין לך מה לדאוג. את בקיבוץ. אנחנו המשפחה שלך. 

 

** *

 

הראשונה שבהצבעות הקלפי על השינוי ב"אין אונים" נערכה ביום השנה הראשון לגדעון . ימים אחדים לאחר מכן באה עפרה למשרד המזכיר, לברר בנושא תקציבים. "לפי התקנון החדש", הסביר לה המזכיר החדש (שנשכר מקיבוץ אחר, לחצי משרה בעבור הון כפול ) "אלמנה מקבלת תקציב כמו רווק". "איך זה יכול להיות?" התפרצה עפרה, "כשגדעון חי, היה לנו תקציב  כפול לתחזק את הדירה  ולקנות מתנות לנכדים, שמספרם לא השתנה כתוצאה מזה שגדעון הגיע לתעלת הביוב".

 

"מה אני יכול לעשות?" ענה לה המזכיר בשאלה, מלווה בחיוכו הנצחי: "זו החלטה שהתקבלה ברוב בקלפי, מה אני יכול לעשות?"

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: