לוקש / אלי סט

לוקש
(מסיפורי הקיבוץ המתחדש)
מאת, אלי סט, גדות  
איור מאת יעקב גוטרמן
 

לוקש נשאר אחרון התל-אביבים מ"גרעין המחנות העולים", לכן איש בקיבוץ "אין אונים" לא ידע איך נדבק אליו השם.

בתמונת מחזור מהעממי נראה ראשו של לוקש חורג מעל השורות בצורה מוגזמת, כאילו עמד על "ארגז תנובה". המורים, ואחר כך חבריו, נהגו להטיל עליו משימות ותפקידים רבים, והוא התרגל לשאת בעול. כשהיה עסוק, היה שקט ולא שמע כשאמו הייתה קוראת לו מהמרפסת: "לוקש הביתה.. לוקש הביתה, לאכול".

"גבעת לוקש אינה עונה", היו החברה בחצר צוחקים.


איור מאת יעקב גוטרמן

רק הקריאה "לוקש, הביתה! אם לא תאכל תישאר כמו דוד קוצושל" הייתה מעירה את לוקש מעיסוקיו ומריצה אותו הביתה. את דודו, שהיה נפח כאביו וכסבו, הכיר לוקש רק מסיפוריה של אמו: "שמו היה דניאל, אבל בעיירה קראו לו "קוצושל", בשל גופו הקטן, שברעב שלאחר מלחמת העולם הראשונה הצטמק, עד שנעלם".

 

בישיבת מזכירות, שהתקיימה אחרי הכרזת הגרעין, טענו החיפאים שהוא בכלל לא לוקש והציעו לבטל את שמו. לוקש התנצל, אמר שהוא לא אשם והכל זה בגלל שבזמן הצנע לא היה להם כסף ואמו נתנה לו לאכול רק פסטה ושמן דגים ולכן הוא גם למד ב"מקס פיין". החיפאים, שידעו את ערכו של לוקש כשצריך היה להעביר סנדות למחנה, או לתקן את גג הבניין, לא עמדו על קוצו של יוד צחוק ולוקש נשאר לוקש.

 

"דן צימרמן". אין תשובה.

"דן צימרמן!", קרא בהדגשה הסמל התורן, במסדר הנוכחות בטירונות.

ציון, חברו מילדות בשכונת מונטיפיורי דחף מרפק ולוקש הזדקף: "כן המפקד", ולאחר המסדר הסביר: "אתם יכולים אפילו לראות בתעודת הזהוי שלי, כתוב דני...".

שבועיים לאחר תחילת הטירונות הציע המ"פ למנות את לוקש לחת"ק (חניך תורן קבוע). הגרעין לא התנגד, אבל ציון חשש:

"חברה, הוא יעשה את כל העבודה לבד. אם לא נעזור לו הוא יקרוס".

 אבל לוקש לא קרס. בבוקר, כשהיו קמים, המשטחים כבר היו מגורפים והמיחם חם.

לוקש גם לא קרס אחרי אותו בוקר של הפגזה סורית, שאחריה נעלם מרכז המטע. שבועות אחדים לאחר מכן שאל אותו מרכז המשק: "נו, מה נשמע במטע?". לוקש ענה בניד ראש שממנו הבין מרכז המשק, שאין מה לדאוג.

 

באמצע שנות ה-80 רכש הקיבוץ מפעל פלסטיק. זיו, שעמד לנהל אותו, פנה ללוקש:

 "אתה הרי למדת בבית ספר טכני, אז מה לך ולחקלאות? בוא, תמצה את הכישרונות שלך ותתפתח אתנו".

"מה?", תהה לוקש,

זיו ירה: "מנהל מחלקת חמרי גלם".

"מי עוד במחלקה?", חקר לוקש,

"אם תצטרך תקבל עזרה", ענה זיו, שכבר ידע שיש לו על מי לסמוך ושאיש לא יתלונן אם קניית המלגזה המתוכננת למחלקת חמרי הגלם, תידחה.

 

בניו של לוקש היו מתלוצצים: "אבא החליף מלון, מהמטע אל המפעל". ולוקש - הוא היה מאושר מאי פעם. גאוותו הרבה ביותר הייתה כשהגיע אורח ולוקש עשה לו סיור במפעל, מראה את סככת חומרי הגלם, שנבנתה כחמש שנים אחרי היכנסו למפעל ואת חוות המיכלים החדשה. את הסיור היה לוקש מסכם במשפט, אותו למד בעל פה: "עוד שנתיים-שלוש, נשלים את מתקן ההזנה הממוחשב ואני אוכל לצאת קצת, לראות עולם ולגדל נכדים".

 

שני ביקורים היו זכורים לו במיוחד: ביקורו של ציון, חברו משכונת מונטיפיורי, שהזכיר לו איך אמו הייתה קוראת לו מהמרפסת, לאכול, וביקורו של מרכז המטע, שנמלט ביום ההפגזה. בסוף אותו ביקור ציין לוקש לעצמו: "מוזר, חשבתי שאני גבוה ממנו".

 

יום לאחר חזרתו של זיו משישה חודשי קורס "שיטות ניהול מתקדמות", שנערך בארצות הברית, נקרא לוקש למשרדו. כשנכנס, שם לב ששערו של זיו צבוע. זיו ניגש, חיבק את כתפיו והוביל את לוקש אל הכיסא: "אנחנו כבר הרבה שנים ביחד", אמר זיו, "למעשה, אנחנו מבינים אחד את השני ללא מילים... אבל אתה יודע, מאז ההפרטה והפרדת המפעל מהקהילה, הדברים השתנו ואנחנו פועלים לפי תכתיבי הדירקטוריון. כבר כמה שנים שאנחנו לא מצליחים לפתח מוצרים חדשים. תאמין לי, לא מרצוני אני עושה זאת, אבל הדירקטוריון החליט להזרים למפעל דם חדש...".

 

"מה האיש הזה מוכר לי?" חשב לוקש.

"אנחנו... דם חדש...", והרגיש איך פניו מתרוקנים והוא מצטמק והולך, כמו דודו "קוצושל".                           


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: