מלך המדבר / אלי רון

מלך המדבר                                          

אלי רון - עין גדי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

טריסטרמית התעופפה, במשק כנפיים מבוהל, מתוך סבך שיחי אברהם. אחריה התעופפה לה עוד ציפור. לא יכולתי שלא להבחין במהומה זוטא שאירעה בין ענפי השיחים הצומחים סמוך לקיר הגדרה, על שפת המדרון התלול היורד לנחל ערוגות.

איור מאת יעקב גוטרמן

דוממתי את מנוע המקצרה ובצעדים מהוססים, כשסקרנותי גוברת, התקדמתי לעבר הסבך. במרחק מה נשמע רחש של זרדים מתנפצים. עם כל פסיעה נוספת נחלש הרחש ונשארה רק אוושה קלה, רשרוש כשל זחילה.

רוח חרישית מנשבת מכיוון הנחל ומעלה אבק קל, אניצי עשב ומעט נשורת עלים.

כפי הנראה טעיתי. זוהי רק הרוח...

הנעתי את מקצרת הדשא ושוב אני ממשיך בשגרת עבודתי - הדברת העשב הגבוה. ידיות ההיגוי כמעט זזות מעליהן. המבט נעוץ אוטומטית במרחב שלפני. אין צורך במאמץ מחשבתי. דווקא אז המחשבות מתרוצצות והזיות ותמונות שונות מופיעות לנגד עיניי. ולפתע נגלתה לי האמת...

 

בין שיחי האברהם הסגולים-ירוקים נראה לעיני נער קטן, גור נמרים, משתעשע להנאתו. האנשים כינוהו בשם חריטון.

אימא שלומציון מגרגרת ברטינה ומורידה לו כפה. "אנשים ישמעו אותך!"

"מה עשיתי?" מילל הקטן.

אומא - פרווה מנומרת, זנב הדור משוך בין זרדי השיח ועיניים ירוקות בורקות - ממשיכה ברטינתה.

"עזוב את החתול! עם אוכל לא משחקים!"

"אבל אני רעב!..."

"מייד, זינלה ["ילדי" ביידיש], כשהמקצרה תסיים עבודתה תוכל להמשיך באכילה".

חריטון: "אימא, זה אוכל פויה. אני אוהב שפנים!"

אימא שלומציון: "אוכלים מה שיש. תגיד תודה שבכלל יש כאן אוכל וכל כך קל לצוד אותו".

חריטון: "מתי נאכל עוד פעם יעל?"

שלומציון: "אני מחכה לעונת הגדיים. אז יש סיכוי. השנה היתה בצורת וכל היעלים עלו לגב ההר. תמיד הכי קל להתחבא ליד הנחל, בין הקנים, ולצוד שם. חכה, חכה, אתה עוד תלמד. בינתיים תהיה בשקט. אנחנו נמצאים על אם הדרך של אורחי בית הארחה, ומעבר לכביש מסתובבים נערי ביה"ס התיכון. אתה רוצה שיגלו אותנו?! שוב יצודו את אימא שלך, ישימו אותה בכלוב, כמו פעם, ואז בכלל לא יהיה לך אוכל. תתאפק קצת, תהיה סבלני. תראה איזה מהומה עשית. האיש הזה עם הקרחת, זה שעושה רעש במכסחת, חשוד עלי שהוא יודע את מקום מסתורנו. ובכלל, אם המבריאים יגלו אותנו, "הלך עלינו". אתה חושב שבבית-הארחה יאהבו את זה שאנחנו מסתתרים פה? חריטוני, יש לך בכלל מושג עד כמה מפחדים מאתנו? אני ממש מתפלאת שהאנשים חוששים. עד כמה שאני מכירה את בני מיננו, מעולם לא הזקנו לבן האדם".

"למה, אימא, את מפחדת?"

"לא, אבל דודתי חומיבבה ספרה לי שפעם היו פה, בעין-גדי, בני אדם אחרים, אריסים שעיבדו את האדמה. הם נהגו לצוד חיות- יעלים, שפנים ועוד- ולכן כמעט לא היה פה אוכל. חוץ מזה, התגנבה שמועה לאוזני שבני האדם אינם טעימים. עדיין לא ניסיתי".

"אז את כן מפחדת קצת?"

"מה אתך, זינלה! אימא מפחדת?! מה עלה על דעתך! אני סתם בישנית. חוץ מזה, אתה רוצה שיגרשו אותנו מגן העדן הזה?"

 "נכון, אימא, כאן מאד נחמד. אני זוכר איזה משחק יפה היה לנו לפני כמה לילות. הכל היה שקט בקיבוץ. אפילו השומר בביתן השער נרדם, כשראשו שמוט על השולחן נכנסנו בלאט, קוממיות, דרך השער הפתוח. בטלויזיה ריצדו תמונות, ואנחנו צועדים חרש, מתחת לחופת האשלים. אימא, היה כל כך יפה בפינת החי! עזים לבנות, ריחן כריח מזון טרי, חמורים אפורים, גדולים. אני בכלל לא פחדתי מהחמור. הוא כזה גדול, אך השיניים שלו קהות. מה אפשר לעשות בכלי כזה? אפילו אי אפשר לחתוך!"

"חריטוני, אל תדבר ככה. בטבע לכל דבר יש תכלית. אם לאותן חיות נחמדות היו שיניים כשלנו, ממה היינו מתפרנסים?"

"הדבר הכי יפה והכי מעניין היה כשנכנסנו לדיר העזים. איזה יופי! איזו גדר מצחיקה... אתה נותן שני ניתורים וכבר אתה בפנים. ואיזה געיות! חששתי שכל החברים בקיבוץ יתעוררו."

"נכון, הן כל כך הרגיזו אותי בפעיות שלהן! הייתי חייבת להשתיק אותן ובגלל זה הפסדנו הרבה מזון. תדע לך, חריטוני החמוד, שבגלל אותו אירוע האנשים החלו לחפש אותנו".

"אימא, אימא!"

"מה יש, חריטוני?". שולחת לשון ורודה ומחוספסת ומלקקת בשקיקה את צוארו של בנה ואת בסיס האוזן באהבה רבה.

"את זוכרת שספרתי לי על אמרפל?"

"מה אתך, חריטוני, אמרפל הוא אבא שלך! תגיד אבא1"

"טוב, אבא. סיפרת לי סיפור מצחיק על אבא. נכון שהוא נורא חזק? וגם זריז? וגם גיבור?"

 

רטינת צחוק מתגלגלת משפתיה של שלומציון, העטויות כעין קטיפה. היא מרטטת בהנאה בהזכרה במקרה המשעשע...

באותו הלילה חדר אבא אמרפל לחצר הקיבוץ בקפיצה נועזת, מעל הגדר האלקטרונית. הפעם לא קבל זעזוע חשמלי. הוא למד מניסיונו שצינור המים המוגבה, שעוביו 10 צול, הוא בסיס נהדר לניתור מעל הגדר הגבוהה. הרשת המשופעת, בקצה הגדר, מהווה מדרך מצוין לרגליים האחוריות.

הייתה זו תקופת יובש של ממש, בסוף הקיץ. היעלים נדדו למחוזות אחרים והשפנים נעשו מאד חשדניים. רק בחצר הקיבוץ מסתובבים להם בניחותא חתולים וכלבים. ושיא השיאים - פינת החי, שגדרותיה הם ממש הלצה. בדיר העזים הפרוץ מנתרים להנאתם גדיים שמנמנים. אורוות החמורים, אף היא פרוצה.

אבא אמרפל נכנס בצעדי נמר גמישים. כפות רגליו, דמויות כריות פרח, פוסעות חרש חרש. בזינוק של מה בכך נחת על גג העץ של אורוות החמורים.

 

באותה העת החליט החבר צ'רלי, בעל שפם הנמרים, לבדוק מה קורה בלילה זה בחצר הקיבוץ. צ'רלי מחשב היטב את מהלכו. ראשית חוכמה, יש להצטייד בנשק, על כל צרה שלא תבוא. על כתפו רובה סמיונוב, חצי אוטומטי, שלל ממלחמת סיני. ליתר ביטחון מוצמד אל שוקו הימני, מעל למכנסיו, אקדח לוגר גדול, הניתן לשליפה מהירה בידו הבוטחת והאמונה. הוא מתקרב בצעדי פנתר כנגד נשיבת הרוח, כדי שהריחות לא יסגירוהו לידי מי שנמצא שם, בלילה הרוחש רע וחורש מזימות.

 

הלה פוסע בצעדים חרישיים, ככל שיוכל, ונעלם בינות לעצים האפלים. לבסוף הוא מגיע , בעיקוף גדול, לגדרת החמורים. עד עכשיו הכל התנהל כשורה. אמרפל התכוון לנתר מגג האורווה לחצר דיר העזים. כבר ראה בעיני רוחו את הארוחה המזומנת לו. כל גופו התקשת לזינוק, רגליו האחוריות כרעו לניתור, ואז התגלה לו קצה שפמו של צ'רלי.

 

אמרפל הופתע הפעם באמת ובתמים. הוא לא פלל לפגוש דווקא את צ'רלי הצלם, אימת הנמרים. כל אימת שצ'רלי הלז הולך בעקבותיהם הם, כלומר הנמרים, מתמלאים חיל ורעדה ונסוגים לתוך סבכי השיחים או לנקיקי הסלע. נפשם סולדת מהבזקי המצלמה. שמעו יצא בכל השמורה כאדם שאין מנוס ממנו.

בהבזק אחד נעורה בתודעתו ההבנה מי העומד לפניו, ובפנייה חדה סובב לאחור, כשכל הגג מזדעזע מהתנועה הפתאומית, ובקפיצה אדירה חלף מעל הגדר. כשהרגיש שחלפה הסכנה נעמד והסתכל לאחור (הסקרנות אכלה אותו). בביתן האורווה רעש ומהומה. החמורים חשו, סוף סוף, במתרחש. בניתורים ובזוגיות פרצו לחצר, כולם התרגשות ובעתה.

 

עם פרוץ הסערה נדרך הרובה בידו הקשוחה של צ'רלי. עודו אוחז ברובה, אינו יודע מאין תיפתח הרעה, וחמור חמורותיים שועט לעברו בקפיצות אמוק זוגיות לאחור, ובטלפיים נטויות הלם בכוח בקת הרובה.

רובה הסמיונוב התעופף מעלה, ולאחר מספר סיבובים בחלל האוויר נחת על עקבו במפץ גדול והחל יורה צרורות לכל הכיוונים. שני קליעים חדרו לירכו האיתנה של צ'רלי, והלה כרע נפל.

 

כל זאת ראה אמרפל (אביו של חריטון הגור) ממקום עומדו.

הצייד הגיבור לא אבד את עשתונותיו. שלף באחת את האקדח הגדול והמצוחצח וירה מעל ראשי הצמרות. שמע זאת השומר ונזעק למקום. צ'רלי הובא לבית-החולים וטופל כראוי. משפחת הנמרים המצומצמת לא ראתה אותו יותר משנה.

אמרפל עצמו סיפר את אותו מעשה לשלומציון, אשר שחה את הסיפור לבנה הגור חריטון.

 

בעודי הוזה את סיפור המעשה בצ'רלי והנמר נעצרה המקצרה בגזע עץ והתנערתי...

חשבתי לעצמי: צדקה הנמרה שלומציון. אכן, כך היה המעשה. אלא שלאותו מקרה היו ספיחים:

כשבאה המשטרה לחקור כיצד ירה רובה חצי-אוטומטי צרורות, בעוד שהוא ניחן באפשרות של ירייה אחת לכל לחיצת הדק. החוקרים שיערו שאנשים נוספים היו מעורבים בקטטה. כששאלו את פי הנער (צ'רלי) "מי ירה בך?" ענה בקיצור: "החמור ירה בי".

החוקרים לא השתכנעו מההסבר, אך לאחר ששלחו את הרובה לבדיקות בליסטיות הסתבר להם שאכן צדק צ'רלי. כל מנגנון הירייה השתחרר מהמכה, ומשום כך החל הרובה לירות צרורות.

 

ומה באשר לאותו גור חביב בשם חריטון, שבילה את ימי נערותו בחצר הקיבוץ?

הוא, כמובן, בגר והתעצם. כיום, כשאמו שלומציון איננה כבר בין החיים, מלכותו משתרעת משמורת עין-גדי עד עין-בוקק. אך המקום החביב עליו ביותר הוא מקום הולדתו ומקום שעשועיו בימי נעוריו. חריטון מכיר כל שיח וכל פינה במתחם הקיבוץ. אולי הוא מכיר אפילו את החברים וילדי המקום, אותם הוא רואה לא פעם מבעד לשיחי המסתור שלו.

עד היום הזה הוא נוהג לבקר בארץ מלכותו - פנינת הכתר קיבוץ עין-גדי, על מנת לקחת את ליטרת הבשר המגיעה לו כדין.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: