הוא מרוקאי / אלי בובליל

הוא מרוקאי

אלי בובליל

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

זהו סיפור אמיתי, הבא כתגובה לסיפורו של אבישי גרוסמן "גם אני מרוקאי", כדי לומר: השייכות השבטית היא עזה כאז כן עתה. אך היום השייכות הזו אינה מניבה זכויות יתר.

איור מאת יעקב גוטרמן

פרק א'

אני, ממוצא מזרחי, נער בן 16.5, ילד חוץ בקבוץ, סקרן, דעתן. באחד הערבים, בהיותי מחפש גחליליות, בקרבת אחד הבתים, מבתי ותיקי הקבוץ וממייסדיו, מאחרי התריס של החדר - בקע הקול... קול אישה בשברה.

האישה: מרוקאי... הוא מרוקאי, [צעקה האישה בקול ניחר, רועד].

הבעל: אבל הוא בחור טוב, הוא קם כל בוקר לעבודה, משבחים אותו בעבודה, הוא חסון, הוא תמיד בראש הדוברים, הוא  יהיה בעל טוב לביתנו רונית.

האישה: אני לא רוצה לשמוע מזה... אני מאשימה אותך ואת חברי הקבוץ שנתנו ידם להבאת הנוער הזה לקבוץ. הנוער הזה לא מתאים לנו, המנטליות שלו - לבנטינית, מזרחית... לא סתם אומרים "מרוקאי - סכין".

הם מתחממים מהר ומכל דבר, וכך יהיה גם גורלה של בתנו, רונית. היא תהיה רכושו של המרוקאי הזה... היא תהיה שק החבטות שלו. אני אומרת לך...(וכאן נשמעה גניחה עמוקה), אני גומרת את החיים שלי אם יהיה המשך לחברות הזו בינה ובין האזולאי הזה.

הבעל: איך את מדברת?... הקבוץ שם לו למטרה קדושה את קליטת גלויות ישראל. שוויון בין כל בני אנוש הוא ערך עליון. נכון שיש הבדל בין גולת המזרח לגולת המערב, בין מזרחיים לאשכנזים, אך כולנו בני האלוהים, כולנו שווים. את  יודעת?... אולי הוא נצר לרמב"ם?...

האישה: גם אני חשבתי במושגים של איזמים שונים, אך עד כאן!! עד לאותה אפשרות שמרוקאי ייכנס למשפחתנו... [באומרה זאת, ניפצה צנצנת בחמת זעם על הרצפה]. אתה, אל תביא לי מילים יפות, המשפחה שלנו מתנפצת מהרעיון הגאוני של קליטת נידחי ישראל בקבוץ ועוד... קליטת מרוקאי במשפחתנו - ייהרג ולא יהיה!! מרוקאי זה  אופי, זו עדה, זהו שבט... אתה מבין את זה בעלי האטום באיזמים שלו?... אתה לא מבין. ובכן, אני מקווה שרונית שלנו תבין עד כמה אני רצינית עם כוונתי להסתלק מהעולם אם היא תעדיף את המרוקאי הזה על אמא שלה... [בכי נורא נשמע מחדר המשפחה... קורע לב.]

 

ואני מקשיב בחוץ, רואה מבעד חרכי התריס את הכל ונדהם... גם אני כבר שמתי עין על אחת מבנות הקבוץ, בת אשכנזים טהורה. מה יגידו הוריה עלי?... האם יקרבו את השבט שלהם לשלי?... האם יבעטו אותי החוצה?... ובאותו יום הייתי מבוגר יותר, חשדן יותר, מפוקח יותר.

 

פרק ב'

עברו ימים ושבועות. הגיעה עונת קטיף האשכוליות, שבת של שלהי החורף. הקבוץ כולו נקרא לגיוס לקטיף, שבסיומו, כמובן נקבל ארטיק. הו... כמה אהבתי את הגיוסים האלו. נפגשים בחברותא, גדולים וקטנים, במשימה משותפת ותוך כך, מדברים על כל הדברים שבעולם. הגיוס לעישוב כותנה או סלק סוכר היה משעמם. אנשים רחוקים אחד מהשני, כל אחד בשורתו, כל אחד עם עצמו. העבודה בקטיף, מאפשרת מפגש הדוק יותר, אקראי עם שכבות גיל שונות ומותיר אפשרות לדסקס עניינים. והנה להפתעתי, מולי באותו העץ, עובד אזולאי... חרוץ, זריז, שופע מרץ. נראה שנולד קיבוצניק ממש. נקרעתי מהמחשבה שאני נושא עימי ידע שנוגע לו, והוא כנראה לא יודע דבר. חזותו לא הביע קדרות כלשהי - בטוח שאינו בתמונה...

 

אני: שלום אזולאי... אף פעם לא יצא לנו לדבר... אתה מ"הגדולים", עומד להתגייס, אבל בכל זאת יש לנו משהו משותף...

אזולאי: בודאי שיש לנו משהו משותף!! שנינו קיבוצניקים ושנינו כעת ממלאים את חלקנו במשימות הקבוץ.

אני: אתה צודק... וזה הכל?...

אזולאי: משותף לנו דבר נוסף... שנינו משתתפים בחוג לשחמט, אני בנבחרת ואתה שמה מאחור.

אני: אתה לועג לי... ולא מגיע לי. קודם אני רוצה להזכיר לך ששנינו מזרחיים וזה משותף מאוד מאוד. ואם הזכרת לי עובדה לא נחמדה על מקומי בחוג לשחמט, אז גם אני יכול להביא לך עובדה לא נעימה הקשורה אליך...

אזולאי: אם אתה מתכוון לכך ששנינו מזרחיים וזה המאחד ביננו, אז שום דבר לא מאחד אותנו... אני לא מאופיין בגין מוצאי. שנית - איזו עובדה אתה יודע אודותי שאני לא יודע?...

אני: אזולאי ראה, אני רוצה להיות חבר שלך, כי בכל זאת יש דברים ששנינו יכולים להיעזר אחד בשני.

אני: רונית מהקבוצה שלנו, שמה עין על עודדי... ונדמה לי שזה לא בגלל שהוא נחמד כזה גדול.

אזולאי: אתה טועה!! רונית אמרה לי שהיא רוצה הפסקה בחברות, רק כדי לטפל באמא שלה. היתה לאמה תאונת עבודה, ככה אומרים בקבוץ, ואני מכבד את רצונה.

אני: אשריך, בחור טוב אתה, ראוי מכל לבת טובה ולא פחות שמשפחתה שתהיה ראויה לך.

 

סוף דבר

רונית ואזולאי התחתנו, עזבו את הקבוץ ואת הארץ. אמא של רונית לא שרדה את "תאונת העבודה". שנים עברו... אני בקשר עם אזולאי עד היום. הוא ורונית מאושרים. יש להם 4 ילדים החיים בארה"ב וטוב להם שם. אזולאי גם סיפר לי את סיפורה של רונית, כשהיתה על סף מיטתה של אמה בהיותה על ערש דווי. הקורא יכול לדמיין לעצמו את סיפורה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: