רומל בירושלים / אלי אברהמי

רומל בירושלים             

אלי אברהמי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בשנות השישים הייתה בקיבוץ מגפה. בתוך זמן קצר נשלחו מספר גדול יחסית של חברים לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. התהלכה אז הדעה שאחת הבלטות בחדר האוכל החדש מכילה קללה וכל מי "שדורך על הבלטה" משתגע מייד. היה אז ביטוי, "לדרוך על הבלטה" שפירושו, במונחים של היום, להתחרפן.

איור מאת יעקב גוטרמן

מרציאנו היה משוגע עוד הרבה לפני שבנו את חדר האוכל החדש, שכלל את הבלטה המסוכנת. כבר בתחילת שנות הארבעים הוא היה משוגע. כיוון שנולד וגדל בירושלים היו כולם משוכנעים ששם מקור השיגעון שלו, אתם יודעים, "סינדרום ירושלים" המפורסם.

אז, כשמרציאנו עוד היה בירושלים, בזמן מלחמת העולם השנייה, היה היישוב מפוחד מהצלחותיו של רומל במדבר המערבי. היה ברור שהנה, אוטוטו, הגרמנים כובשים את מצרים ומשם, כמו שאומר ס. יזהר, משם "ועד תל-אביב הכול פתוח". אומרים שההגנה תכננה אז לבנות את "מצדה שבכרמל". אומרים.

 

מרציאנו, שהיה אז בן חמש-עשרה לערך, היה עוף-מוזר במקומותינו. איפה נשמע שבן למשפחה ספרדית מכובדת, שלאבא שלו יש חנות והדוד שלו סגן מנהל בנק, שאדם כזה ילך לתנועת-נוער ועוד ידבר על הכשרה והתיישבות. הכשרה והתיישבות זה בשביל היחפנים חסרי התרבות מפולין ורוסיה, לא בשביל אנשי שלומנו. קיבוץ? אללה ירחמו.

מרציאנו, שבני משפחתו קראו לו אברמיקו – אחרי הכל לכולם שם קראו מרציאנו והיה צורך לעשות סדר – שמע על הפלישה הקרובה והיה מוטרד מאוד.

יום אחד אומר לי מרציאנו בסוד, "רומל כבר הגיע לירושלים."

"על מה אתה מדבר?", אני אומר לו, כשראשי עסוק במחשבות על מה היה אם היה לי גרוש והייתי יכול לשתות-גזוז-חמוץ-מתוק-יחד-עם-אסתי-שלא-כל-כך-מסתכלת-עלי.

"רומל כבר בירושלים", חוזר מרציאנו על ההודעה הסודית.

"באמת?", אני אומר בקול של איש ההשכלה - שמתווכח עם ילדים דתיים אם יש אלוהים, ושואל אותם אם אלוהים יכול ליצור אבן כל כך כבדה, שהוא לא יכול להרים אותה.

"באמת!", אומר מרציאנו.

"אבל קראתי בעיתון שאתמול רומל טס לגרמניה להתייעצות עם היטלר", אני אומר למרציאנו.

"אז כתבו בעיתונים", נוחר מרציאנו בבוז, "ממתי אתה מאמין לעיתונים. ידוע שכולם שקרנים".

"כן, אבל יש תמונה של רומל עולה למטוס", אני מביא את נימוק-המחץ שאינו יכול לעורר פקפוק.

"ומה זה אומר?", מקשה מרציאנו, "נכון, רומל עלה למטוס בבנגזי, אבל הוא נחת בירושלים, לא בברלין".

"אבל בעיתון יש גם תמונה שרומל יורד מהמטוס בברלין", אני ממשיך בטיעוני, כיאה לאיש תנועת ההשכלה.

"אבל אני ראיתי אותו בירושלים", אומר מרציאנו בפסקנות, "אולי הם לקחו תמונה ישנה והכניסו לעיתון של היום?.. וחוץ מזה, למי אתה מאמין יותר, לי או לעיתון?". אכן שאלה טובה. העיתונים, כך למדתי, כבר רימו אותי אינספור פעמים. פה אי דיוק בתאריך, פה טעות בשם, שם עובדות המצוצות מהאצבע. לעומת זאת, מרציאנו, כן, הוא מגזים קצת לפעמים, אבל הוא עוד אף פעם לא שיקר לי.

"איפה ראית אותו?", אני שואל.

"אצל הארמנים בכנסיה. תשמע, זאת ההזדמנות שלנו. נתפוס אותו ונהרוג אותו וכולם יגידו לנו תודה. הם אפילו יקבלו אותנו כחברי קיבוץ בלי לעבור מועמדות!"

 

אני דווקא לא מתלהב כל כך מהחברות המוקדמת בקיבוץ אבל ברור לי שאם נצליח, אסתי-שלא-כל-כך-מסתכלת-עלי תתחיל להעריץ אותי. אני מסכים ויחד עם אריה שפירא אנחנו בונים תוכנית שחייבת להצליח.

מה אומר לכם... הגענו לרובע הארמני… הגענו לכנסיה… נכנסנו… תפסנו את רומל!

הבעיה התחילה כשרומל טען שהוא לא רומל, ואפילו היה לו כיסוי. כלומר הוא התחפש לאחד, יוסף אזריאן, ארמני, ואפילו הם סידרו לו תעודת זהות מתאימה שנראתה כמו מקורית. מרציאנו אמר שצריך להרוג אותו בכל מקרה. אריה שפירא אפילו התנדב להיות המוציא לפועל. רומל, שטען שהוא לא רומל ושאל את מרציאנו איך אפשר להוכיח לו שהוא יוסף אזריאן ולא רומל? מרציאנו אמר שעצם השאלה מוכיחה שהוא רומל, כי רק גרמנים חושבים בצורה מסודרת כזו. אם הוא היה באמת ארמני הוא כבר מזמן היה מציע לנו שוחד ושנעזוב אותו.

האמת, הנימוק הזה שכנע אפילו אותי. אחרי הכל ממתי אנשים בירושלים מתנהגים בהיגיון. אם הם היו הגיוניים הם הרי לא היו גרים בירושלים, לא?

 

החלטתי לשכנע את רומל שיודה שהוא רומל, והדרך היחידה לעשות כן הייתה לדבר אתו בגרמנית. העובדה שידעתי רק מלים ספורות בגרמנית לא הפריעה לי. כל מה שידעתי בגרמנית היה יה [כן], ניין [לא], איין [אחד], צויי [שנים], דרי [שלוש], פיר [ארבע], יאבול הר הופטמן [כן המפקד], שייסה [חרא], ויידא [אחו], אונט [ו], אלס אין אורדנונג [הכל מסודר], שמוץ [ליכלוך], שמטרלינג [פרפר] ו-קאנונה [תותח]. עם מילון מורחב זה ניסיתי להסביר לרומל את מצבו העדין, איך לומר, אם הוא יודה שהוא רומל נהרוג אותו בגלל שהוא רומל. האפשרות האחרת שהצבתי בפניו היא שהוא לא יודה, ואז, נהרוג אותו פעמיים, פעם בגלל שהוא רומל ופעם בגלל שהוא משקר לנו.

 

"יאבול הר הופטמן רומל", התחלתי את דברי, "אלס אין אורדנונג. תגיד שאתה רומל יה, אחרת אתה ניין בחיים. אתה רואה את הר מרציאנו הוא ישים לך קנונה קטן בראש, אונט פוף! הראש שלך שמוץ לכל הכיוונים. תגיד שאתה רומל והר מרציאנו פוף איין, תגיד שאתה ניין רומל אונט מרציאנו פוף צויי.. אונט אתה ניין אין אורדנונג, הראש שלך נראה שייסה לגמרי ואנחנו זורקים אותך לויידה ושם אלס שמוץ לגמרי ושמטרלינג עושה קקה על עינים שלך...

ראוי לציין שאת כל הנאום הזה אמרתי בשטף ובמבטא גרמני כבד, כדי שהוא יבין.

הוא הבין.

רומל שאל אם מותר לו לבקש בקשה אחרונה של הנדון למוות. אמרנו לו שכן.

רומל ביקש שנביא לסעודה האחרונה חומוס עם פול שעליו מפוזר גם צנובר, גם פרורים של ביצה קשה, גם זעתר, גם קוסברה וגם כמה טיפות של מיץ לימון טרי, ליד זה הוא מבקש פלחי אננס טרי ועליו לשים קצת מלח וקינמון. את כל האוכל הזה הוא אמר לנו שצריך לקנות אצל אבו-סעיד עם העין האחת בשוק ליד הרובע הארמני.

מרציאנו הלך להביא את האוכל. הוא חזר אחרי חצי שעה. עוד לא סיים רומל את הארוחה וכבר פרצו את הדלת שלושה שוטרים ושחררו את רומל.

מסתבר שרומל היה הרבה זמן בירושלים והתחזה לארמני יוסף אזריאן. בגלל שהוא היה בעצם גרמני אז הוא היה היחיד שהיה מזמין אצל אבו-סעיד חומוס עם תוספות כאלה, בכל יום בצוהרים בדיוק. גרמני. וככה כשמרציאנו ביקש את המנה המיוחדת הזו, אבו סעיד ידע שאנחנו חטפנו את רומל וקרא מייד למשטרה.

בסוף המשטרה שחררה אותנו, אחרי שהבטחנו שלא נעשה יותר שטויות.

 

אחרי השהות בתחנת המשטרה, אסתי-שלא-כל-כך-מסתכלת-עלי חשבה שאני פושע, פושטק, ולכן המשיכה לא להסתכל עלי.

 

אחרי כמה חודשים בא אלי מרציאנו וסיפר לי בסוד שהוא הרג את רומל. העיתונים כתבו אז שרומל התאבד אחרי שנכשל הניסיון להרוג את היטלר. אני אף פעם לא סמכתי על העיתונים שידווחו אמת, אז ליתר ביטחון מיהרתי לברוח מירושלים יחד עם מרציאנו... בלי להיפרד מאסתי-שלא-כל-כך-מסתכלת-עלי... וככה הגענו לקיבוץ וקיבלו אותנו בלי מועמדות, אבל זו כבר התחלה של סיפור אחר.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: