גנב בקיבוץ / אלי אברהמי

גנב בקיבוץ

אלי אברהמי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

בקיבוץ של פעם, קיבוץ רב-ערכים

חי איש גדול, גבה קומה וּרְחב פנים.

עבד החבר בכל עבודה, רק לא מדי קשה...

ובלי למהר... ובלי לאבד את השלווה.

תמיד זכר את הכלל, לעולם לא שכח:

אם נותנים לך קח, אם לוקחים ממך ברח!

 

לקיבוץ הוא הגיע מחוסר ברירה,

פליט ממחוזות "שם", בא אל ארץ גזירה.

לא ציוני, חי שמים ולא סוציאליסט

אלא סתם - ואני יודע שלא תאמינו - אופורטוניסט.

ולאיש משפחה, בלי עין הרע,

שני בנים חסונים... ואפילו אישה.

בבנים הוא גאה

ואוהב ללא סוף

האחד - ואני יודע שלא תאמינו

וזה ציטוט: - יפה כמו "מַהָרְלֶן ברנדו"

השני - ואני יודע שלא תאמינו

וזאת עובדה - יודע קרוא.

 

והאיש התרחב בשלושה מימדים

כי כל יום הוא אכל, הררי מטעמים.

בקיבוץ, זאת לדעת, היה האוכל חופשי

ולכל חבר היה בחדר "נושא האוכל" אישי

- זה הכלי משמש להביא מצרכים

מזון לחולה הנמצא, בחדר מגורים

לחבר שלקח לו "יום מחלה"

או שבר את רגלו ויושב בכורסא;

או אישה שסובלת בימי המחזור

שחוּמה קצת עלה, בלי יכולת לישון;

או, לשאת את האוכל לאישה "בשמירה"

שעבורה הריון - איך נאמר - הוא כמו מחלה.

בקיצור, להביא מזון לאותם מסכנים

שלהגיע לחדר האוכל, הם פשוט מנועים.

 

אך גיבור סיפורנו, מגיע תמיד

לחדר האוכל, בדבקות של חסיד.

ולאחר שאכל ושבע מבלי להותיר

את הכלי הוא ממלא, זיבורית ועידית.

לא אחת לשבוע, מזון יאסוף.

לא אחת ליממה, הטרף יכנוֹס.

לא אחת לשנה הוא יציל מטמיון,

אלא בוקר צהרים וערב,

וגם, בצהרי היום.

לאחר כל ארוחה הוא ניגש למטבח

מעמיס למיכל טפל ומשובח.

לא יבחל בשארית מיום האתמול

לא בשניצל טרי, ריחני, וגדול.

את הכול הוא יישא בבטחה לחדרו

יערום המזון, וייטיב לשמרו.

 

ומדי יום הוא יוציא מצרכים רקובים

את מה שהזמן הפך לפיגול

וימלא מקומם במאכלים טריים

שיהיה הארון מלא וגדוש.

 

ואם יִשאֵל: "רֵיב יהודי

מדוע הגודש וממה אתה חושש?"

התשובה כה פשוטה:

(תבינו) "טוב יש!"

 

ומכאן, מסתבר, הוא איננו דברן

אך ברור כי באופיו הוא: "העורב הלקחן".

כי לא רק מזון גיבורנו אוסף,

אלא כל מה שרואה הוא,

או אם תרצו, כל מה שיש:

רשתות לחלון, גדר ועמוד

("טוב יש!")

גלגל של אופנוע, מברג חלוד

("טוב יש!")

קרשים לבניין, מסמרים של פלדה

("טוב יש!")

מסור שְבוּר שיניים וידית של פצירה

("טוב יש!").

 

"כל מה שרואה הוא" אמרנו, זאת יש להבין

זה כולל כל דבר בחצר, בגינות, ברפת, בדיר,

בבתי ילדים, במחסן הבגדים

והינה!

חי שמים!

גם בחדרי חברים!!!

 

כן, לא תאמינו! הסכיתו שמעו!

רעדה הארץ, השמים נפלו!

בבוקר בהיר, פשטה השמועה

ובחדר האוכל עברה היא, מהר משריפה:

שנתפס האיש ובידו חפצים

שהוציא בגניבה מחדר חברים!

 

נתפס האיש ובידו המלקוח

נתפס איך אומרים זאת, נתפס על חם.

וניסה להצדיק זאת, אך... "עיבר את המוח"

כל דבריו, הם קשקוש או בקיצור להד"ם.

 

והיה הסיפור מסתחרר באוויר

ותופס תאוצה בדרכו

במחסן הבגדים, באיסוף החציר

במוסך, בגד"ש, בקיצור... איפה לא?

 

נשכחו בעיות של שיכון וותיקים.

נעלמו היסוסים בקיצוץ תקציבים.

ואפילו נושאים כמו דירוג ביצועים,

של זוגות הקיבוץ, בין הסדינים.

 

כן, זה בלתי נתפס כי פתאום הנושא -

של ייבום אשת-איש במקלט, לא עלינו -

נראה לכולם כה נדוש וטפל

לנוכח גנבה!! בלב מחננו!!

 

ופתאום נזכרים כי האיש, כך פשוט,

כבר נתפס כשהיה, כמובן בלי רשות,

אורז תפוחים - שני קילו השקית -

סוחב אותם איתו אל הכביש הראשי.

כל שבת לא גשומה, למטיילים מהעיר,

למכור תפוחים, בחצי המחיר.

 

כי האיש הוא צדיק ויודע

כי בעיר תפוחים הם א-ברוך צו מיר,

כך יסביר לכל שומע,

כלומר מגיעים לאחר חודשים בקירור

בהם הפסידו ניחוח ועלו במחיר.

 

ולכן מעשיו, הם הרי לטובה

וכל הכספים, הן הולכים לצדקה

למשפחה נזקקת הרי הוא עוזר

שרק,

במקרה,

גרה אצלו,

קרוב,

בחצר.

ויתר על כן, הרי הוא רחמן

ושיכן הוא אותם בחדרו הקטן.

ורק במקרה, הילדים מתעקשים

לקרוא לו "אבא", ליד אחרים.

אך הוא, יעסוק כל היום מצוות

כשבסתר ייתן, ואין מדובר בפרוטות,

מעות חנוכה גם בחג שבועות.

ואם במקרה פרוטה נשארה,

בכיסו העמוק... מה קרה?!

הן כתוב בתנ"ך ברור וגדול

"לא תחסום את השור... בבואו לאכול."

 

אך עתה, זו גנבה!!! פשוט ובהיר!!!

ומה אומר האיש? וכיצד הוא מסביר?

כמו פוליטיקאי ממולח - ולשם שינוי - בעברית ללא פגם,

הסתכל למזכיר בעיניים ורעם: "דברי הוצאו מהקשרם!"

"דברי!? איזה דברים!" זעק המזכיר "מדובר בגניבה, לא נאום!"

וענה האיש: "סליחה! אתה לא מבין כלום!

אדוני המזכיר, הדברים הם פשוטים,

בטעות נכנסתי אל אותם חדרים.

חשבתי, שלי הם, הן כולם כה דומים,

בכולם יש ספה, וכורסא וארבעה מדפים.

בכולם יש תמיד את אותם הספרים:

'התנ"ך כהיסטוריה',

'נתיב הקבוצה והקיבוץ'

וגם ה-'תנ"ך'    

בכולם נמצאים.

בכולם יש צנצנת גדושה בפרחים

ותמונה של ואן-גוך עם פרחים צהובים.

כי מרוב השוויון וצוק העיתים

כולכם פה ממש - אבל ממש - לגמרי דומים.

וככה נכנסתי לבֵּית אחרים

ואפילו ניקיתי, סידרתי דברים.

חשבתי: שלי הם, הן זו הסיסמה:

'שלי, שלי - ושלי, מה ששלך'.

כלום לא זה מה שכתוב על פלקטים

במועדים וחגים?

כלום לא זה מה שקורה פה

בענייני נאפופים?"

- ותפס המזכיר בכנף בגדו -

"שאשתי שלי, ואשתך שלי?

על מה יצא הקצף? על מה הרוגזה?

ומדוע עלי להגיע, לועדת חברה?"

 

בקיצור, מה אומר...

ישבה מזכירות ודנה

וישבה ועדת חברה ושקלה

ודנו שעות, ושאלו עד כמה

נצטרך להחמיר? אכן שאלה.

כי לאיש ילדים...

ולאיש יש אישה...

ומצד אחד:

אצלנו הרי, הלב הוא רחמן

ולרחוב לא נזרוק, גם לא את המן.

ומצד שני:

בלי אמון איך אפשר, חיים של שיתוף?

ואיך אפשר לומר לאדם: "תצא בחוץ!"

ומצד שלישי:

האיש הוא מקור לרכילות, סיפורים.

האיש הוא נושא להומור וצחוקים.

עליו עלילות נרקמו במחסן

נלחשו השמועות... עד שיצא עשן.

ובמפגש עם חבר מקיבוץ אחר

יכולת לומר: "תשמע חבר,

אצלנו יש איש מיוחד במינו,

באף קיבוץ לא תמצא שכמותו."

ואז לספר עלילות האיש.

ואותו חבר - מקיבוץ אחר - מצבו ביש.

כי אין לו סיכוי למלמל או לומר:

"אצלנו, בקיבוץ, יש, את אותו הדבר!"

ומצד רביעי:

זה לא חינוכי, ועלינו לשמור,

בכל מחיר, את מחננו טהור!

ומצד חמישי:

"מן המקום שבו אנו צודקים"

באביב, לא יצמחו לעולם פרחים.

 

וכך ריחפו באוויר שיקולים

לכאן ולכאן הם בפועל עפים

מהירים מהאור

בהירים מחמה

וכמנהג הקיבוץ,

בחדר האוכל,

יודעים משמועה,

כל דבר, הרבה לפני שזה בכלל קרה.

ועפים ציטוטים מבלי סוף במחסן, ולא בלחישה

על כל מה שאמר המזכיר באותה ישיבה,

ישיבה שתהיה, אם ירצה הבורא

בעוד יומיים,

בשישי, הבא עלינו לטובה.

וכך, כשלבסוף נפלה החלטה,

היא הייתה כמו אופנה, מהשנה שעברה.

 

ועזב האיש, הוא ובני ביתו

ואצלנו לא יוכל עוד, לדרוך ברגלו

לא להראות פניו בשום מסיבה

גם לא עם בֹּא המשיח... אוטוטו... בשנה הבאה.

 

ונפלו פני כולם, גברים ונשים

כי עכשיו מה נשאר פה? על מה מרכלים?

לא עוד בן אדם צבעוני ושונה

לא עוד אדם עם דיבור בוטה.

כי זאת יש לדעת, ויש להפנים

כי ללא רכילות

הקיבוץ "לא ישים".

 

זר לא יבין זאת: עבור הקיבוץ,

הרכילות היא לא "סתם", הרכילות היא "מהות".

נשמת-אפו של ה-"יחד", שמבדיל בין פנימה לְחוּץ,

לחיי עמל אפורים, לשיגרה, היא תיתן משמעות.

 

ואולי, זו הסיבה חברים נכבדים

שקרס הקיבוץ ונפל לקרשים.

כי איך נוכל לעלות

ואיך להגשים,

שוויון וחירות,

ללא גנבים?"

עדכון אחרון: