דבש מצ'כיה / אלי אברהמי

דבש מצ'כיה

אלי אברהמי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

עוד בחופשת השחרור פנה אלי מרכז המשק ובחיוך חביב שאל לשלומי. עניתי ש-"טוב תודה". מרכז המשק הזמין אותי ל-"קפה". קיבלתי את ההזמנה. ישבנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

שתינו קפה. כלומר, שתינו קפה ומיץ לימון טבעי בתוספת עוגת תפוחים, תפוחים טריים, אבטיח, עוגיות וקצת סנדוויצ'ים - קצת, כדי שיישאר תיאבון לארוחת הערב.

שוחחנו. כלומר הזכרנו את כל מי שהתעברה או ניסתה להתעבר בקיבוץ הן מבעלה החוקי והן מבעלה של חברתה הטובה ביותר והן מזה שאינו מסכים להיות בעל של אף אחת ורק מוכן לעבר את כולן - שוחחנו.

 

לאחר מכן התגלתה חביבותו של מרכז המשק כהשקעה לטווח ארוך, כלומר, הוא פנה ושאל:

"אלִי, מה דעתך להצטרף לצוות המכוורת?"

הסכמתי מייד. רק לאחר שלושה ימים, כשכבר הייתי עקוץ ומנופח-פנים, הבנתי את חששו של מרכז המשק. הסתבר שרבים וטובים ברחו מהמכוורת כבר אחרי העקיצה הראשונה בשעה הראשונה לעבודתם.

 

מרכז המכוורת היה לָגֶר-הזקן, אדם מוצק עם כפות ידיים ענקיות ופנים חרושות קמטים ושיער אפור עם שאריות של צבע ג'ינג'י לוהט. לגר-הזקן היה מומחה ברמה עולמית לנושא הדבורים שלמד את התורה בעצמו, כאוטודידקט. הסיבה שלא זכה מעולם בפרס הכוורן המצטיין הייתה שהוא מעולם לא פרסם נתוני אמת על התפוקה; תמיד טען שאנו רודים חצי מכמות הדבש שרדינו בפועל. הסיבה לא הייתה צניעות יתר, אלא חשש מהמתחרים שמא יפלשו לשדות המרעה של הדבורים שלנו. סוד התפוקה המצוינת של לגר-הזקן היה עבודה קשה אך מוּשכלת, בלי הנחות, בלי תירוצים ובלי "אילו".

"אילו", היה לגר הזקן אומר, "אילו הסבא שלי היה חכם לפני מעשה, כמו שהסבתא שלי הייתה אחרי מעשה... אני לא הייתי קיים".

 

אחרי חודשיים כבר לא הייתי מתנפח מכל עקיצה. כמו יתר חברי הצוות הייתי מוריד את מסווה-הראש והחולצה מייד לאחר שזזנו מהכוורות מרחק של פחות ממאה מטר. כמותם אכלתי מזון מלכות בכמות של עשרות גרמים – לא מיליגרמים כמו בתכשירי האון הגברי – וכמותם לא הרגשתי בשיפור און כלשהו בעקבות אכילת מזון המלכות.

 

כיוון שתמיד התקשיתי להיות "ראש-קטן" התחלתי לקרוא חומר מקצועי על דבורים וכוורנות. באחד הימים קראתי מאמר על הכוורנים בצ'כיה. נאמר שם כי ישנו אזור בצ'כיה בן עשרות אלפי דונם המתכסה באביב במרבד צפוף של פרחים ורודים. בכל שנה מובילות הרכבות לאזור עשרות-אלפי כוורות מכל רחבי צ'כיה לתקופה של כשלושה שבועות וכמות הדבש שהם רודים בתקופה קצרה זו שווה לכל הכמות שהם רודים ביתר חודשי השנה, כולל מפריחת התפוחים, התלתן ויתר צמחי השדה השונים. בדקתי ומצאתי את השם העברי של הצמח ורוד התפרחת. "אל תספר את זה לאף אחד!" אמר לי לגר-הזקן, ולכן לא אסגיר את הסוד גם לכם. אגיד לכם רק שזהו צמח ממשפחת המצליבים ושהוא פורח גם בגליל.

 

בעונה הקרובה שוטטתי בהרי הגליל ואספתי זרעים של הצמח. זרעתי אותם בחלקת הגינה ליד חדרי. בפנטזיה שלי כבר ראיתי את עצמי מכין עשרות קילוגרמים של זרעים ואז, בפנטזיה, אני טס במטוס ריסוס ומפזר את הזרעים על ההרים הסמוכים לקיבוץ. באביב, כך ראיתי בחזוני יהפכו ההרים למרבד וורוד, ממש כמו בצ'כיה. לאחר מספר שבועות החלו הזרעים לנבוט. בתוך שבועיים הם גבהו לכדי 15 ס"מ. מעולם לא הייתה הגשמת הפנטזיה שלי כה קרובה. יום אחד אני חוזר מהעבודה וכבר מרחוק אני רואה שהגינה שלי החליפה צבע. מירוק, לחוּם עכור - כאילו גננת חביבה נתנה לילדי הגן מבחר צבעי אצבעות לשיפור היצירתיות, והילדים המתוקים ערבבו את כל הצבעים לכדי עיסה חומה ובוצית. התקרבתי לערוגה וראיתי שכל הצמחים שרועים מטה, מתים.

 

"למה ריססת לי את הצמחים?!" שאלתי בכעס את פינחס, עובד הנוי החרוץ.

"אל תיקח את זה אישי, פשוט ריססתי את כל העשבים השוטים בקיבוץ", השיב פינחס בשלווה, כמרצה ותיק בקורס לאסרטיביות.

 

לאחר השריות בצה"ל עבדתי במכוורת כשנתיים, עד שעזבתי את הקיבוץ.

צ'כיה נשארה חלום רחוק.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: