יצחק דּוּרָה / אלי אברהמי

יצחק דּוּרָה                            

אלי אברהמי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

"תראה", אמר לי דּוּרָה, "אני לא אמות בשקט אם אני לא אהיה חייב לקיבוץ כמה עשרות ימי עבודה וכמה אלפי שקלים לפחות"

איור מאת יעקב גוטרמן

יצחק דּוּרָה נולד בגרמניה. באידיש היו קוראים לו שייגץ. בגרמנית קראו לו אַיְזיק. בקיבוץ קראו לו דורה.

 

אומרים שלחתול שבע נשמות. דורה נולד עם עשר.

בגיל חמש עשרה הוא ברח מהבית בפעם הראשונה ובילה שנתיים בקרקס. הוא היה מתעמל על הטרפז והפליא להתהפך באוויר בסאלטו כפול. הוא היה נמוך ורחב כתפיים עם ידים ארוכות. "כמו קוף", אמרה אחת החברות טובות הלב שבקיבוץ. גם באימוני הטרפז וגם בהופעות, למרות שלא הייתה רשת ביטחון בהופעה ולמרות שנפל מספר פעמים, מעולם לא נפגע באופן רציני.

 

אומרים שלחתול שבע נשמות. דורה נולד עם עשר. עכשיו נשארו לו תשע.

לרוב היה דורה מחייך, וגם כשעבר את גיל ארבעים אהב להתעמל על המתח שהיה מוצב ליד בריכת השחייה. הוא גם אהב לשיר במקהלה. היה לו קול בס יפה ובתור יקה הוא אפילו ידע לשיר לפי תווים.

בגיל שמונה-עשרה, מייד כשהמצב בגרמניה נעשה לא נעים, הוא ברח מגרמניה לפלסטינה. האמת, לא הייתה לא ברירה. איש החולצות החומות קילל אותו וקרא לו "יהודי מלוכלך" ודּוּרָה הכניס אותו לשלושה-שלושה – בתרגום לעברית, בין שלושה שבועות לשלושה חודשים בבית חולים. דּוּרָה יצא מהקרב בו השתתפו ארבעה אנשי SA ללא פגיעה ממשית.

 

אומרים שלחתול שבע נשמות. דורה נולד עם עשר. עכשיו נשארו לו שמונה.

דּוּרָה הגיע לקיבוץ בית השיטה שבעֵמק. מעט אחר כך הגיע אבא שלו לביקור. דורה לקח אותו לטיול בארץ. טיול באוטובוסים. אבא של דורה היה יקה אופייני, לבוש בחליפה וענוב עניבה. במשך כל הטיול רשם רשימות בפנקס קטן ושחור שנשא אתו לכל מקום. אבא של דּוּרָה רצה לדעת את שמות כל ההרים וכל היישובים שעל פניהם חלפו. כל זמן שנסעו בעמק, עוד ידע דורה את האינפורמציה. כאשר חלפו בשערי ואדי ערה, נגמר הידע. "מה שם היישוב הזה?" הצביע אבא של דורה על כפר ערערה. "זה" אלתר דורה בנון-שלנטיות, "זה כפר כוס אוחתו". "ומה השם של הכפר הזה", שאל האבא כשחלפו על פני כפר ערה. "זה כפר ינעל אבוק", אמר דורה בביטחון של מורה דרך מוסמך. וכך טיילו להם בנחת במשך היום עד שהגיעו לג'ינין. "מה זה?", שאל האבא את דורה. "זה כפר כוס אוחתו", השיב דורה במהירות. אבא של דורה עיין בפנקס ופנה לבנו, "איזיק! כוס אוחתו כבר היה לנו!"

אבא של דורה חזר מהביקור לגרמניה ונרצח בשואה. דורה הוא היחיד שניצל מכל בני משפחתו.

 

אומרים שלחתול שבע נשמות. דורה נולד עם עשר. עכשיו נשארו לו שבע.

דּוּרָה התגייס לצבא הבריטי והיה נהג משאית. מהר מאוד הוא הגיע למשפט. העבירה: הוא קילל את סמל המחלקה, שבדרך כלל היה נוסע עם דורה בקבינה, במשאית המובילה של השיירה.

במשפט, דּוּרָה עמד בדום מתוח. לראשונה מזה זמן רב היה מגולח ומצוחצח כנדרש.

"אתה נאשם" אמר לו קצין השיפוט, "שבתאריך ה-17 באוגוסט קיללת את סמל גרין ואמרת לו  Fuck yourself.

"נכון", אמר דּוּרָה בשלווה, "מה לא בסדר בזה?"

"לא אומרים ככה לבעל דרגה", השיב קצין השיפוט בכעס.

"טוב, אני לא יודע..." השיב דורה בתמימות, "תראה, אני לא יודע טוב אנגלית. אני יודע שכשמישהו אומר לי Good morning אני עונה Good morning to you וכשמישהו אומר לי How do you do אני אומר Bless you, וכשיש יום הולדת אומרים Happy birthday to you, אז כשהסמל אמר לי Fuck you אמרתי לו Fuck yourself ."

"תעוף מכאן" שחרר אותו קצין השיפוט לפני שנכנס להיסטריה של צחוק.

סמל המחלקה הפסיק לנסוע במשאית של דורה ועבר לרכב אחר. הסמל נהרג חודשיים אחר כך כשהמשאית המובילה שלו עלתה על מוקש. דורה, שנסע אחריו אפילו לא נשרט.

 

אומרים שלחתול שבע נשמות. דורה נולד עם עשר. עכשיו נשארו לו שש.

במלחמת השחרור השתתף דורה בקרב המקולל על הגלבוע והיה היחיד שלא נהרג או נפצע. אחר כך השתתף בקרבות בנגב, נפצע ונפל בשבי המצרי. בימים ההם עוד לא היה הנושא מאורגן בצה"ל וכך, עד שחרור השבויים לא היה ידוע מה קרה לדּוּרָה. למעשה, בקיבוץ ידעו שהוא נהרג. למעשה, הוא נפצע קשה ברגל והמצרים שתפסו אותו רצו להרוג אותו. למזלו של דורה הקצין שלהם החליט שיש לקחת שבויים.

כשהיה בשבי רצו לקטוע לו את הרגל שהייתה מרוטשת. למרות שלא ידע ערבית הצליח דורה לשכנע את הרופא המצרי לנסות לשקם את הרגל. הניסיון הצליח.

מאחר וכולם "ידעו" שהוא נהרג, אבא שלי כתב עליו הספד ארוך ביומן הקיבוץ. אבא שלי הקדים את זמנו בכמה דברים וכך, ההספד שכתב היה ברוח הניו-אייג', מחשבה שלא היה מוכרת בימים ההם. בהספד נכתב על היכולת שלנו לקבל את "השונה" ואת "האחר". נכתב בו שהחברה הקיבוצית מסוגלת לקבל לתוכה גם את הנון-קונפורמיסטים... כשדּוּרָה חזר מהשבי ללא צליעה ועם חיוך רחב, הוא שמח מאד לקרוא את ההספד.

 

אומרים שלחתול שבע נשמות. דורה נולד עם עשר. עכשיו נשארו לו חמש.

אחרי שהוא הסב קצת נזקים בקיבוץ בית השיטה יצא דורה לעבוד כנהג משאית במפעל המלט נשר. כיוון שעבדו שם בקבלנות הוא תמיד מיהר. יום אחד הוביל חומר גלם וניגש לאזור הפריקה בזריזות והעלה את פלטפורמת הרכינה מעלה כך שחומר-הגלם גלש מטה. בגלל החיפזון החל לנסוע כשארגז המשא עוד היה מוטה מעלה וכך הוא חלף תחת כבל החשמל הראשי וניתק אותו. העבודה במפעל, שעובד ברציפות 365 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה... העבודה נפסקה בפעם הראשונה בתולדותיו! למרות הפגיעה בכבל החשמל דּוּרָה לא ניזוק.

 

אומרים שלחתול שבע נשמות. דורה נולד עם עשר. עכשיו נשארה לו ארבע.

אחרי הפילוג והמעבר לאילת השחר, דורה היה נהג משאית בגליל העליון. יום אחד הוא ניסה לרדת את הירידות מצפת בניוטרל, כלומר בלי לשלב הילוך נמוך. המשאית התהפכה. דורה אפילו לא נכנס לחדר מיון. הוא הגיע הביתה והתחיל להכין סלט לארוחת ערב.

 

אומרים שלחתול שבע נשמות. דורה נולד עם עשר. עכשיו נשארו לו שלוש.

דורה עבד "כחצרן ילדים" והיה מוביל לבתי הילדים ומהם מזון, כביסה וחומרים שונים. יום אחד ארגנו לכל המטפלות יום כיף במלחה ודורה הוזמן כמובן. במלחה יש אקליפטוסים גבוהים, אולי הכי גבוהים בארץ. דורה לא יכול היה להתאפק והחל לטפס על הגבוה שביניהם. ואז, כשהיה כבר קרוב לצמרת, הענף עליו עמד נשבר, כדרכם של ענפי אקליפטוס, ודורה נפל מגובה של כתשעה מטר. דורה כבר היה מבוגר ולכן שבר כמה צלעות, אך תוך זמן קצר חזר לפעילות רגילה.

 

אומרים שלחתול שבע נשמות. דורה נולד עם עשר. עכשיו נשארו לו רק שתיים.

לבסוף דורה נפטר משברון לב מספר חודשים אחרי מותה של מירה אישתו... נשארו לו אומנם עוד שתי נשמות ברזרבה, אבל כבר לא היה לו שווה לחכות עד שיהיה חייב לקיבוץ כמה עשרות ימי עבודה וכמה אלפי שקלים לפחות... הוא התגעגע למירה וכבר לא היה שווה לו לחכות...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: