עקדת יצחק / אלי אברהמי

עקדת יצחק    

אלי אברהמי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

אברהם, אברום הספר, הגיע לקיבוץ לאחר ששרד את השואה, יחיד מכל בני משפחתו. אברום התחתן עם ניצולת שואה שגם משפחתה הושמדה כולה.

איור מאת יעקב גוטרמן

אברום היה יהודי קטן קומה, רזה, בעל משקפיים, שתקן וחמור סבר. בקיבוץ הוא עבד כספר וידע לעשות תספורת רגילה, בלי קונצים ובלי או-דה-קולון, בלי מייבש שיער ובלי חפיפה. לזכותו יאמר, שכאשר האופנה של הצעירים כללה גידול כרבולת שיער הנישאת כמגדל בקדמת הראש, טרח אברום ונזהר לא לקצץ בכרבולת גם אם יתר הקרקפת נשארה קצוצת שיער כמו ראש של טירון בצה"ל.

 

לאברום היה אוסף בולים יקר ערך, יקר גם במונחים של מחוץ-לקיבוץ. אז, בשנות החמישים, כך השמועה, היה ערכו של האוסף עשרות-אלפי דולרים, אם לא מאות. איך הצליח אברום להקים את האוסף? האם הצליח להבריח אותו אתו לאורך השואה? איך הצליח לטפח אותו כחבר קיבוץ, הרבה לפני בוא כספי השילומים מגרמניה? כל אלו נפלאו מבינתם של חברי הקיבוץ.

 

לאחר שנות נישואים רבות, נולד לאברום ואשתו סוף-סוף ובמזל-טוב בן, יצחק, או יצחקל'ה כפי שהם קראו לו תמיד. זו הייתה הגשמה של חלום על ילד שימשיך ויישא את שם המשפחה. ילד שיאמר קדיש על הוריו המתבגרים בבא יומם.

 

יצחקל'ה היה ילד מוכשר וחביב וכשגדל היה לנער נאה, עירני ונבון. אברום היה נוהג לשבת אתו ביחידות ולהראות לו את אוסף הבולים שלו, בניסיון לעורר את התעניינותו באיסוף בולים בכלל ובאוסף האמור בפרט. בכל פעם היה מוסיף ואומר, "יצחקל'ה, יום אחד אני אמות ואתה תהיה הקדיש'ל שלי, תאמר עלי קדיש, ואז, האוסף הזה יהיה שלך."

 

למרות שיצחקל'ה היה בן יחיד הוא התעקש ללכת ליחידה קרבית, ולאחר שסיים בהצטיינות את המסלול נשלח לקורס קצינים וסיים אותו בהצלחה.

 

אחר כך, יצחקל'ה השתחרר, חזר לקיבוץ, התחתן, ועבר לקיבוץ אחר. בהמשך נולדו ליצחקל'ה שתי בנות חמודות. מדי פעם הוא היה מגיע לקיבוץ לבקר את הוריו הקשישים. בכל פעם שהגיע היה אברום לוקח אותו הצדה, יושב אתו ביחידות, ומראה לו את אוסף הבולים. בכל פעם היה חוזר ומזכיר ליצחקל'ה שיום אחד, הוא, יצחקל'ה, יגיד קדיש על אביו ויירש את אוסף הבולים שבינתיים עלה ערכו לכדי מאות אלפי דולרים.

 

שני דברים אלו היו החשובים ביותר בשביל אברום, אוסף הבולים, ואמירת הקדיש. קדיש זה נועד לא רק לעילוי נשמתו של אברום, לכשיגיע יומו, אלא בעיקר קדיש כקריאת-תגר כלפי העולם, כלפי הגרמנים כלפי כל שונאי ישראל שלא יכלו לו לאברום ששרד והקים זרע בישראל. הקדיש שיאמר יצחקל'ה נועד להיות גלעד, זכר לנספים; קריאת תגר לגויים.

 

ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים, ואלוהים, כדרכו, היה במקום אחר.

ואלוהים לא שלח את האייל אל המזבח.

יצחקל'ה נהרג בקרבות מלחמת יום הכיפורים.

אברום אמר את הקדיש על קבר יצחק בנו.

את אוסף הבולים הוא ציווה לנכדות.

 

את הקדיש שלו יאמר כבר יצחקל'ה ישירות לקדוש-ברוך-הוא, אם כמובן הוא יתפנה להקשיב, כי אלוהים, כידוע, כדרכו, נמצא תמיד במקום אחר.

ואני, אינני יודע לומר קדיש ולא כל תפילה לעילוי הנשמה. ורק תפילה אחת למדתי בכל ימי חיי, תפילה ובה שלוש-עשרה מילים, מילה כנגד כל פסוק בסיפור עקדת יצחק שבספר בראשית:

 

אלי שלא ייגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: