סִתְוָונִיוֹת / עדנה שמע

 

סִתְוָונִיוֹת

עדנה שמע - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

היום למדתי שני דברים חשובים. אחד מהם הוא שלפעמים כשלומדים משהו באמת, זה גם כואב. הדבר השני קשור לשורשים, בעצם לפקעות.

איור מאת יעקב גוטרמן

בבוקר הערתי את אבא: "אבא, קום, ישנת מספיק! - אסא וזיוה ונעה וצֶבֶּה כבר הגיעו ואפילו גיגי בא".

 

"נעמי" השיב לי מנומנם. "שבת היום ורק גמרתי חליבת לילה".

 

אני לא ויתרתי: "כולנו מחכים. בבקשה, הבטחת שנלך לטייל אחרי הגשם".

 

לאחר כמה רגעים אבא התיישב על המיטה: "בסדר, בסדר, אבל היום טיול קצר. הר אחד ופסגה אחת".

 

"בסדר...". הבטחתי גם אני. יצאתי מן החדר והתיישבתי עם החברים שלי על מדרגות המרפסת.

 

לפני שבוע ירדו גשמי היורה, שמש בוקר סתווית זרחה מבעד לענני הכבשים, והאוויר היה בהיר ונקי. בזמן שחיכינו לאבא, תכננו את המסלול.

 

אמרתי: "בפעם האחרונה הלכנו לגבעת המורה וזה היה רחוק... אז היום נלך לכוון ההרים. אולי נלך לכוון גניגר?"

"מה פתאום, אין שם כלום. אני מציע שנעלה להר העגול". אמר גיגי.

"לא, לא, לא..". נזעקתי. תקעתי בו מבט זועם: "רק לא ההר העגול".

"אז לאן כדאי ללכת היום?" השאלה ריחפה בינינו בלי מענה.

 

אבא עמד בפתח הדלת ואמר: "סיכמנו. הולכים להר העגול".

 

בדרך חשבתי שכאשר נתקרב להרים, אני ארוץ קדימה ואגע בידי על השביל המוביל להר אחר... ואז לפי כללי הטיול שלנו נטפס עליו ורק לא על ההר העגול!

 

הגענו לוואדי העולה לנצרת, צבה רץ במהירות קדימה, הנחית יד שטוחה על אחד מסלעי ההר העגול. "זהו!" אמר, "עכשיו אין לך ברירה". וכך היה.

 

התחלנו בטיפוס על שביל העיזים העולה להר העגול, זה שמשקיף ממש אל מול בתיה הקטנטנים של מזרע. רק מגדל המים הזדקר לו במבנהו העגול.

 

דילגנו בין משטחי הסלע הפזורים על המדרון. בין הטרשים, על חלקות קטנות של קרקע חומה בצבצו נבטים בירוק רענן, טומנים בחובם שפע של פריחה. מעט לפני הפסגה ראיתי את הבזקי הצבע הסגלגל-ורוד של סתוונית היורה. עצרתי ופניתי לאבא:

"אולי נחזור, אני כבר עייפה".

 

אבל אבא כבר היה שבוי בידי הנוף שנפרש לפנינו במלוא הדרו ולא ויתר: "נעמי עוד לא הגענו לפסגה. משם רואים את כל העמק ממזרח ומערב".

 

ניסיתי את מזלי: "נחזור עכשיו ויהיה לך עוד זמן לנוח...".

"די, תפסיקי. לא מתאים לך. ותראי את הסתווניות שצמחו לאחר הגשם האחרון". הוא הצביע על משטח הסלע הגדול במיוחד שמסביבו פרחו להם הפרחים הקטנים והעדינים. המשכנו בטיפוס, ככל שהתקרבנו נעשה לי כבד יותר ויותר על הלב ועל הרגליים. משכתי לגיגי בשרוול ושאלתי: "גיגי, אתה זוכר את הסתווניות לפני שנה?"

"לא!" השיב בקצרה.

"לפני שנה כשיצאנו לטיול עם הקבוצה להרים וקטפנו פרחים?"

"על מה את מדברת?" קטע אותי, השתחרר מאחיזתי ורץ קדימה. שוב נעמדתי ולא יכולתי להמשיך.

 

אני זכרתי היטב: אני וגיגי מצאנו את הפרחים והבאנו לכיתה כמה פקעות עם פרחים. ניגשתי לדורקה המחנכת שלנו: "דורקה , תראי מה מצאנו". הושטנו ידיים מבוצבצות עם הפרחים הסגלגלים מחוברים לפקעות שלהם. הייתי מלאת גאווה על המציאה ועל היוזמה להביא את הפרחים לכיתה. דורקה בחנה את הסתווניות. בתחילה חייכה וחייכו עיניה ואז באחת התיישרו קטמי החיוך ונעלמו:

"הסתווניות יפות מאוד והן הראשונות לפרוח אחרי גשמי היורה", ולאחר רגע הוסיפה בקול חמור: "חבל מאוד שקטפתם את הסתווניות ביחד עם פקעות האם".

 

לא הבנתי למה דורקה לא מרוצה והמשכתי: "אבל אין להן גבעולים... ורצינו להביא את הפרחים לכיתה".

 

דורקה התעלמה מדברי וחזרה: "חבל מאוד שקטפתם כך את הסתווניות, כי במקום ממנו תלשתם את פקעות האם, בשנה הבאה לא יצמחו הסתווניות והן לא יפרחו יותר לעולם! עכשיו תשימו אותם בפינת הטבע". וכך היה.

 

שקט כבד השתרר בכיתה. עיני כל הילדים עקבו אחרינו כשהנחנו את סתווניות כמה שיותר מאחורי כל האבנים השבלולים והצמחים של פינת הטבע.

 

הסתווניות שלי נדחו בבושת פנים. לפני רגע הייתי מלאת ציפיות למילות שבח: - הנה שוב מצאה נעמי בעלת עיני הנץ דברים נפלאים לפינת הטבע - ובמקום זה היו דברי דורקה כמים צוננים על ראשי. כמה ימים עוד היו הסתווניות בפינת הטבע תזכורת צורבת ומעליבה. עלי הכותרת נבלו, גושי האדמה סביב הפקעות יבשו והתפוררו ואז הכול נזרק לאשפה. זה מה שזכרתי וזה מה שהרגשתי.

 

אבא חזר לאחוריו, לקח את ידי בעדינות וביחד המשכנו לטפס.

 

על המדרון פרחו הסתווניות בקבוצות, קבוצות של פרחים רעננים, הושיטו את עלי הגביע ישר מתוך האדמה, מחכים לחרקים שיבואו לאבק אותם. זכרתי היטב את משטח הסלע הגדול. הסתווניות היו כעת פזורות על המדרון סביב סביב ורק במקום אחד, קרוב לפינת הסלע לא פרחה אפילו סתוונית אחת. עיני ננעצו באותה פינה ריקה ... עכשיו הבנתי.

 

מהטיול חזרנו עייפים כתמיד. בדרך סיפרתי לאבא את כל הסיפור והוא רק הניח יד חמה וגדולה על ראשי, ליטף את לחיי ואסף את דמעותיי. ואחר כך אמרתי: "אני בחיים כבר לא אקטוף אף פרח, לא אתלוש אף פקעת ולא אתן לאף אחד לקטוף פרחים. כשאני אהיה גדולה תהיה לי הגינה הכי יפה בקיבוץ".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: