נקמתה של 'שקט' / עדנה שמע

 

נקמתה של "שקט"

עדנה שמע - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"בוא, נגדל כלב".

איור מאת יעקב גוטרמן

"טוב".

"מה טוב - אתה נדנדת לי כל הזמן".

"זה היה פעם".

"להרבה משפחות יש כלב, גם לנו יהיה. בשביל זה לא צריך וותק..."

"אם את אומרת..."

"אני רוצה שתבוא איתי לבחור את הכלב".

" אולי.. טוב...אבל את מטפלת בו".

 

זה היה הדו-שיח שהתנהל בין לינדה הררי לבין בנה המתבגר בן.

 

משפחת הררי התגוררה בלב ליבה של השכונה הדו משפחתית שבפאתי הקיבוץ. שכונה קטנה ושלווה. כל הדירות עברו בשנים האחרונות שיפוץ והרחבה. למעט הדירה שלהם. כל שנה שופצו בו זמנית רק כמה דירות. הכל לפי הסדר, הכל לפי הוותק. התור היה מקודש כל כך עד שלפעמים שופצה רק דירה אחת מתוך בית דו- משפחתי.

 

הכלים הכבדים והרעשניים חרשו לעומק את הדשאים ועקרו עצים ושיחים שעמדו בדרכם, כל פעם מחדש, סביב בית אחר. הדיירים שנותרו להתגורר בתוך המהומה סבלו בשקט כי הנה, הנה גם תורם יגיע, גם מכסת ה"נקודות" שלהם תוביל אותם...לבית החלומות שלהם.

 

והבתים המשופצים היו נאים והרחיבו את לבם של הדיירים. קירות לבנים, גגות אדומים ופרגולות רחבות בפתחי הבתים. מסביב שוקמו הגינות וחלקות הדשא היו ירוקות מתמיד. שביל בטון רחב הוביל את הבאים מן הכביש העוקף לתוך השכונה. רק למשפחת הררי חסרו כמה נקודות ותק והיה עליהם לחכות לתורם שכנראה לא יגיע לעולם. בינתיים התמוססו כמה נקודות וותק וזכאות. הילדים גדלו והגבר עזב. והנה נחתה עליהם מכה חדשה - הקיבוץ הפך לקהילה מופרטת.

 

לינדה ובן נשארו לגור בתוך הדירה הקטנה והאפלולית. הכל היה עשוי בה טלאים, טלאים ותוספות גבס זמניות. הטיח התקלף ומשקופי הדלתות והחלונות החלידו או נרקבו. מסביב לבית נערמו מיני גרוטאות שבעת שיפוץ נזרקים כדין אבל הגרוטאות האלו עדין חיכו לשימוש חוזר... אולי.

 

וכך העלתה לינדה בפני בן את רעיון אימוץ הכלב והם נסעו ל"צער בעלי חיים". מבחוץ נשמעו קולות נביחה רמים וכשנכנסו פנימה הכה בהם ריח של שתן וצואה. ה"אחראית על המקום" הובילה אותם לחצר קטנה עם מכלאות שניצבו בשורה משני הצדדים ובתווך שביל בטון צר, גם המכלאות היו מרוצפות בבטון. כלבים רבצו בחלקם על הרצפה החשופה והקרה. אחרים התרוצצו הלוך ושוב בזנבות מתנופפים והתקוטטו ביניהם. כשנכנסו ועברו על פני המכלאות החלו כמה כלבים לנבוח ולקפוץ על הגדרות.

 

"תראה כמה כלבים, מכל המינים, כמו בני-אדם", פנתה גברת הררי אל בנה שהלך כל הזמן בעקבותיה.

"הם מסריחים", ענה לה.

"אומרים שבני אדם מתחילים להיות דומים לכלבים שלהם".

"שמעתי. לא מתרשם".

 

השיחות ביניהם התנהלו בדרך כלל בסגנון דומה. לינדה מנסה לקשור סוג של דו-שיח ובן חולק קצרות על דעותיה וסוגר.

 

הם עצרו ליד מכלאה שהיו בה רק גורים, הרבה גורים כך שקשה היה להבדיל בין גור לגור. זנבות רגלים ולשונות קטנים משתרבבים.

 

בתוך ההמולה הגורית הזו עמדה נערה צנומה בת גילו של בן לערך, לבושה המרושל כלל מכנסים דהויים וחולצה גדולה ממידותיה. עיניה היו מושפלות ושיער חום, ארוך וישר כיסה על יתר תווי פניה. בכף יד אחת החזיקה גור כלבים קטן במיוחד, וביד השנייה ניסתה להאכילו מבקבוק של תינוקות.

 

"זאת תרצה. היא עובדת כאן", אמרה ה"אחראית על המקום", "היא תעזור לכם לבחור כלב מתאים. נכון תרצה?" פנתה אל הנערה שהרימה את ראשה. שתי עיניים חומות גדולות הביטו בבאים. בן שעד עתה רק השתרך אחרי אמו סקר אותה קלות. היא נראתה לו מוכרת. אה, כן, ייזכר מעט מאוחר יותר. זאת מן הפנימייה.

 

"נכון תרצה?" חזרה ה"אחראית על המקום". תרצה רק הנהנה קלות. "אני משאירה אתכם בידיה", אמרה ועזבה...

 

בכלוב אחד קטן יותר התרוצץ לו כלבלב לבנבן, רזה ומדובלל. הוא רדף אחר זנבו ובכך עורר את תשומת לבה של לינדה היא נעמדה ליד הכלוב ואילו בן נשאר עומד מאחור. תרצה יצאה בזהירות מכלוב הגורים, עדין אוחזת בגור הקטן ובבקבוק החלב.

 

 "היי", הפטירה לעומת בן "אני מתנדבת כאן". לבן לא היה מענה מתאים. "אתם רוצים כלב גדול? קטן? גור? יש מכל המינים", ניסתה שוב את מזלה

 

"אימא שלי רוצה, לי לא אכפת, עברתי את השלב הזה". תרצה לא השיבה. עכשיו גם היא נותרה ללא מילים. היא חלפה על פני בן ונעמדה ליד לינדה.

 

 "זאת שולה", הצביעה תרצה עם בקבוק החלב על הכלבלב המסתחרר.

"למה הוא מסתובב כך?" רצתה לינדה לדעת.

"זאת נקבה ומשעממם לה", נענתה ומייד הוסיפה "לא כדאי לכם... אם אתם גרים בקיבוץ. כבר החזירו אותה פעמים".

"למה? מה הבעיה שלה?"

"היא נבחנית", וכמו להעיד על נכונות דבריה של תרצה, עצרה הגורה ממרוצת העוועים אחר ישבנה, מתחה את צווארה והחלה בפרצי נביחות רמות וצורמניות.

 

"אותה אנחנו ניקח ואל תדאגי יהיה לה בית טוב ולא נחזיר אותה!" פסקה לינדה הררי.

 

בן לא הגיב והמשיך ללכת אחרי אמו כמו צל.. הוא לא ירד לסוף דעתה של האם כמו שקרה לו לעיתים תכופות בזמן האחרון...

 

כבר באותו יום הוציאה לינדה את הכלבה לסיבוב הכרות בשכונה. הגורה קפצה בהתרגשות לכל הכיוונים, מנסה להשתחרר מהרצועה. זאת תהייה הפעם האחרונה שבה ניתן יהיה לפגוש אותה עם אותה רצועה או רצועה בכלל. לינדה הובילה אותה סביב, סביב, נעצרה ליד כל מרפסת ומבואה, ליד סככות האופניים, הגינות העצים והעציצים. הכירה לה את מבוכי השיחים, ירדה איתה עד לכביש העוקף ובחזרה. לבסוף עשו שתיהן סיור מדוקדק מתחת לחלונות חדרי השינה.

 

"כלבה טובה, כלבה טובה", ניסתה לינדה להרגיע מעט את הכלבה הקופצנית, "הנה, תרוצי לבד". לינדה שיחררה אותה. הכלבה הקטנה לא היססה לרגע, הקיפה במרוצה את כל מרחב הדשאים, עצרה ולו לרגע ליד כל שיח, סככה, ומרפסת. נעמדה מתחת לחלונות ולבסוף רצה במורד השביל ומיד שבה על עקבותיה.

 

"נו???..." שאלה לינדה את עצמה. באותו הרגע התנפלה הכלבה על זוג עורבים שנחתו מתחת לעץ הפקנים כשהיא נובחת בטונים גבוהים צורמניים ומתמשכים כפי שנבחה ב"צער בעלי חיים". העורבים שזה היה עץ הפקנים שלהם התעופפו מיד ונעמדו על ראשו של העץ. הכלבה המשיכה לנבוח ולנבוח. עכשיו הביעו פניה של לינדה סיפוק רב וחיוך מריר עלה על שפתותיה. היא שלפה את הטלפון הסלולארי. חייגה ושמה על המגבר.

 

"איפה אתה?" חקרה

"אני... אני בפנימייה אצל תרצה".

"בן, תשמע ... זה עובד..". ותוך כדי כך הפנתה את המכשיר לעומת נביחותיה של הכלבה.

 

בן לא ענה מייד. הנביחות הצווחניות עלו מן הפלאפון ופתאום הבין הכול... הרצון לאמץ כלב ודווקא אחד נבחני ועצבני.

 

"אימא, את לא נורמאלית..."

 

לינדה התעלמה מן התשובה, "אתה יודע איזה שם ניתן לה?"

 "לא צריך, אימא. שולה זה שם יפה - למחנכת שלי קוראים שולה".

"אני חושבת שנקרא לה "שקט"... " התעקשה לינדה.

"מה פתאום "שקט". זה שם של זכר".

"אז מה ?! זה בדיוק השם שמתאים לה".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: