מלכי החצר / עדנה שמע

 

מלכי החצר

עדנה שמע - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שמעה וכתבה מזיכרונות ילדי מזרע של שנות ה-30 - 40.

 

היום קרה דבר מוזר.

איור מאת יעקב גוטרמן

בעצם, ההתחלה הייתה רגילה למדי. נסעתי על הקלנועית החדשה שלי ועברתי ליד חצר הגרוטאות של גן אורנים. עצרתי. ראיתי את ילדי הגן משחקים מתחת לעצי הקזוארינות. הם שיחקו בפינות שונות של החצר שבה היו מפוזרים חפצים שונים. אתמול עוד היו בעלי ערך בכל בית ובית סדנה והיום גרוטאות בעלי עניין עבור הילדים: טרקטור ישן אחד, הרבה מקלדות ורמקולים.מיקרוגל ותנורי אפיה, מחבתות, סירים...

 

תהיתי לעצמי: האם הילדים האלה, הם מלכי החצר, כמו שאנחנו היינו?

 

במרכז החצר עמדה חבורה של בנים וילדה אחת קטנה יותר. הם עמדו סביב מכסה ברזל עגול וחלוד. שמעתי אותם מדברים:

- "אפשר להרים בידיים. בואו ננסה".

- "זה כבד, אולי נזיז ברגלים".

- " לא! אפשר להיפצע, תראי כמה זה חד".

- " איפה דניאל?"

- " הוא הלך לחפש משהו שאיתו אפשר להזיז את המכסה".

- "דניאל! בוא כבר!" הם קראו ביחד.

 

התפרצתי לתוך השיחה -"חכו ילדים, אסור להרים את המכסה! זה מסוכן! יש פה בור ביוב".

 

- "מה פתאום. אין כאן בור ואין כאן בכלל ביוב!" פסק אחד הילדים והמשיך: "דניאל החביא לאור את מדבקות הפֵיות מתחת למכסה הזה ואנחנו מנסים להרים אותו," ותוך כדי כך הצביע על הילדה שבחבורה.

 

- "מי את?" שאלה אותי הילדה, "של מי את סבתא?"

- "אני, אני..אורה... אני סבתא של ילדים שגרים במקום אחר. ואת בודאי אור? נכון?!"

 

אור הנהנה בראשה והמשיכה לשאול - "מה את עושה כאן?"

- " אני?... פעם הייתי ילדה בגן בקומה למעלה", והצבעתי על גן-עופרים של היום - "וגם אני שיחקתי עם החברים שלי בדיוק כאן בחורשה".

 

- "באמת?... תהתה אור הקטנה, "איזה משחקים? "

והילד לידה שאל - "ולמה את אומרת שיש כאן בור של ביוב?"

 

חשבתי רגע ואז...

- "אז, היה ילד אחד בגן שלנו ששמו דני. והוא אמר לי:

- "אורה בואי לשחק בחורשה".

- " טוב". עניתי לו".

- "היום אנחנו שודדי-ים," הכריז דני והזמין את כולם.

 

שעה ארוכה היינו שודדי-ים. החבאנו את ה"אוצר" ודני רדף אחרינו עם חרב הענפים שלו. כל פעם כשעברנו ליד מכסה בור הביוב במרכז החורשה עשינו הקפה גדולה ונזהרנו לא להתקרב. לבסוף כשהתחיל להחשיך דני החליט שמצא את ה"אוצר" וכך סיימנו את המשחק. - "זה היה משחק נהדר", סיכם דני וכולנו הלכנו הביתה.

 

למחרת בארוחת הצהרים קמה אֶדָה המחנכת שלנו בפה קפוץ וגבות עיניים מכווצות ושאלה: - "מי לקח את הידית של בור הביוב?" השאלה ריחפה מעלינו כאיום.

 

 אני שתקתי והסתכלתי לתוך צלחת התרד שלי. כולם שתקו ונעצו עיניים בצלחות התרד שלהם.

 

- "בסדררר". המשיכה אדה, "אז מי שיחק אתמול בחורשה?"

 

כולם ידעו מי שיחק וכנראה גם אדה ידעה והיא המשיכה:

- "כל מי שהיה אתמול בחורשה, ירד עכשיו למטה", וכך היה.

 

 ירדנו לאט, מדרגה, מדרגה. דני לחש לי בדרך: "לפחות נפטרנו מהתרד המגעיל הזה". אבל אני לא הייתי כל כך בטוחה...

 

אדה העמידה אותנו מסביב למכסה בור הביוב: - "אתם רואים? הידית חסרה. היא חשובה מאוד! מי לקח אותה?"

 

עמדנו ושתקנו. אדה הסתכלה עלינו, על כל אחד בתורו - "נו... אתה? את?.. מי זה יכול היה להיות?"

 

- "אולי היא נפלה לתוך הבור? " ניסה דני את מזלו.

 

אדה שתקה לרגע ואחר כך והצביעה על דני ואמרה: "דני! תפשוט את הבגדים שלך, אתה תרד לתוך הבור ותוציא את הידית!"

- " א-אני?" גמגם דני. " למה אני?"

 

אך אדה בשלה: - "כנראה שאתה יודע טוב מאוד, מה קרה לידית".

- "לא! לא!" צעקנו ובכינו. אבל אדה הזיזה ברגלה את המכסה והוא גלש מעט בחריקה מעל הפתח. ריח איום פרץ החוצה.ראינו חלק ממי הביוב שהיו חומים ועכורים ודברים שצפו בתוכם. המשכנו לבכות ולצרוח וגם דני הגיבור שלנו, שודד הים לא הצליח לעצור בדמעותיו... ו... עצרתי בסיפורי.

 

- "ו..". דחקו בי הילדים, "מה קרה אחר כך?"

- "דני נכנס לתוך הביוב?" שאלה אור וקולה רעד.

 

השבתי להם: - "אני ממש לא זוכרת, איך זה נגמר. רק שאת התרד כן אכלנו בארוחת הערב".

 

מאחורי אחד העצים הגיח ילד, שהיה מעט גבוה מחבריו. בלורית חומה כיסתה את מצחו אפו סולד ומבט של ניצחון בעיניו .

- "הנה דניאל!" הכריזה אור.

- "תראו מה מצאתי! חפרתי באדמה ליד הגדר בתוך השיחים", אמר דניאל והצביע על מוט ברזל חלוד שבידו. - "עכשיו נצליח להרים את המכסה בקלי-קלות".

 

נסעתי משם ואמרתי ביני לבין עצמי: - "כן, אלה הם מלכי החצר החדשים!"

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: