קְלִיק / עדנה שמע

 

קְלִיק

סיפרו ילדי מזרע הראשונים

כתבה - עדנה שמע - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

היום קרה דבר מיוחד. בעצם, זה התחיל כבר לפני כמה שבועות. אנשים שאני לא מכיר הגיעו לחצר שלנו, חפרו וחפרו בורות, הציבו בתוכם עמודים ומתחו ביניהם כל מיני חוטים שחורים שקוראים להם: כבֶּלִים.

איור מאת יעקב גוטרמן

והנה, מדי ערב נדלקו להן יותר ויותר נקודות של אור בראש העמודים ואחר כך גם בבתים.

 

אבא אמר לנו: "תראו איזו התקדמות תהייה לנו מעכשיו. כל מיני מכונות ששמענו עליהן ושלא שמענו עליהן יעשו פה עבודה..."

 

"ובכל זאת צריך יהיה לקום כל בוקר לעבודה", ענתה לו אימא, "המכונות האלו לא יעבדו לבד!"

 

והערב, בשעת ההשכבה, אספה אותנו תֶמָה, המורה שלנו, במסדרון שבגן הילדים והעמידה את כולנו ליד הקיר, ואמרה: "ילדים, החשמל הגיע, סוף כל סוף, גם לגן הילדים".

 

"איך הוא טיפס עד לקומה השנייה?" שאלתי. הילדים צחקקו, אבל כשתֶמָה נעצה בהם מבט השתתקו מיד.

 

תֶמָה אמרה: "אני אראה לכם כיצד מדליקים את הנורה".

 

שמעתי "קליק" והנורה שהשתלשלה מן התקרה, נדלקה בבת אחת באור זוהר ורך. עוד "קליק" והנורה כבתה.

 

"ועכשיו ילדים כל אחד ידליק פעם אחת בעצמו", אמרה תֶמָה בחגיגיות.

 

וכך היה! זה אחר זה נגשו הילדים ו"קליק,קליק, קליק..." היינו כל כך מוקסמים ואני הבטתי למעלה, על הנורה. "קליק" הנורה דלקה, "קליק" והנורה כבתה.

 

"אלישע!" שמעתי לפתע את קולה של תֶמָה, "אתה אחרון, בוא תדליק את הנורה!"

 

ניגשתי, מתחתי את ידי וניסיתי להזיז את הזיז הזה שיצא מתוך הקיר.

 

"אלישע! קדימה, חזק עם הבוהן. ככה... מלמטה למעלה", אמרה תֶמָה. שוב שמעתי צחקוקים. דחפתי מהר וחזק: "קליק" הנורה נדלקה.

 

"טוב. עכשיו כולם למיטות! להסתובב אל הקיר! אף מילה יותר!" פסקה תֶמָה את משפט הסיום הקבוע לכל השכבה. וכך היה! כל אחד במיטתו. אני התכרבלתי טוב, טוב וסובבתי ראשי לקיר. "קליק", אחד נוסף וחושך.

 

באותו לילה התעוררתי, כדרכי. החושך היה מוכר וכבר מזמן לא הפחיד אותי. קמתי והלכתי לעבר המקלחת. כשעברתי במסדרון, נזכרתי בנורת החשמל. הרמתי יד ודחפתי עם הבוהן: "קליק". אור חזק הציף את המסדרון. הלכתי לשירותים כשהאור ליווה אותי בדרכי.

 

זהו, הצלחתי. חשבתי לעצמי. עכשיו חזרה למיטה.

 

נעמדתי שוב ליד הקיר, היד הושטה למעלה, ניסיתי שוב ושוב לדחוף את הזיז, כלפי מעלה. אבל אף "קליק" לא נשמע. הנורה לא כבתה.

 

עמדתי אובד עצות. ואז החלטתי מה עלי לעשות. פתחתי את דלת הגן, ירדתי במדרגות, לאט, מדרגה, מדרגה. גם לכאן האור ליווה אותי כמעט עד פתח היציאה. עברתי את שדרת הברושים במהירות והגעתי לחדר ההורים.

 

הערתי את אבא: "אני יודע איך להדליק את הנורה... אבל שכחתי איך מכבים".

 

אבא החזיר אותי לגן, עטוף במעיל הכבד שלו. ליד ה"שַאלְטֶר", כך קוראים לזיז הזה, אבא הסביר לי והראה לי שצריך לדחוף הפוך, מלמעלה למטה.

 

אחר כך השכיב אותי במיטה וליטף את ראשי: "נכון! אימא צדקה. המכונות לא יעבדו לבד", מלמל אבא לעצמו.

 

ואחר כך, "קליק" והאור כבה.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: