פִּיזָ'לֶה / עדנה שמע

 

פִּיזָ'לֶה

עדנה שמע [ראיינה ועיבדה] - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שנות ה-30. 

היום, אחרי ארוחת הצהרים קרה לי ולאימא שלי דבר משמח - נפגשנו על הדשא בחצר. לא כל יום מרשים לי לרדת לחצר ואולי לפגוש את אימא.

איור מאת יעקב גוטרמן

במקום זה אני יושבת מול הצלחת שלי וצריכה לגמור הכל.

 

נטלייה אומרת לנו תמיד: "ילדים! לא להותיר פרור! בגרמניה אין מה לאכול. ואתם בני מזל יש לכם קציצות בארוחת הצהרים!"

 

הקציצה החומה הזאת עולה מדי פעם על הצלחת שלי והיא ענקית, דחוסה בגושי לחם. כל פעם אני מנסה לנגוס בה וחוזרת בי. אז אני יושבת ויושבת עד מנוחת הצהרים. לפעמים היא נשמרת במיוחד עבורי גם לארוחת הערב.

 

הבוקר התחיל הכל אחרת כשצחצחנו שיניים במקלחת. אמציה ניגש אלי: "עמירה, יש לי רעיון!" - אם לאמציה יש רעיון כדאי מאוד להקשיב - "בואי נעשה החלפות באוכל".

 

פקחתי זוג עיניים גדולות: "מה זה החלפות באוכל?"

אמציה השיב לי: "זה מה שהילדים הגדולים עושים, מתחלפים באוכל שהם לא אוהבים".

"איך מחליפים אוכל?" רציתי לדעת, כי לא הבנתי בדיוק.

"תקשיבי, פיז'לה!" הקשבתי, למרות שאני לא אוהבת שהוא קורא לי ככה, "פיז'לה".

 

אמציה המשיך: "בארוחת הבוקר אני מעביר לך את הביצה הקשה ואת אוכלת אותה מהר-מהר ובצהריים את תעבירי לי את הקציצה..."

 

ניסיתי לדמיין את מעשה ההחלפה. אמציה יושב מולי בארוחת הבוקר. הוא מעביר מצלחתו לצלחת שלי ביצה קשה. טוב... אפילו שאני אוהבת ביצים קשות... לא פשוט לבלוע ביצה נוספת, אבל לעומת זאת בצהריים אני נועצת את המזלג בקציצה, בלב ליבה החום, הקמחי והמוצק ומניפה אותה ישר לצלחת של אמציה... מעלינו צופות בנו עיניה הבולשות של נטלייה.

 

"נו? את מסכימה?" מעיר אותי אמציה מן החלום הזה.

"אבל נטלייה לא תסכים. היא תצבוט לך ולי באוזן".

"טפשונת," קובע אמציה נחרצות, "נטלייה לא תראה כי אנחנו מחליפים מתחת לשולחן כשהיא תבדוק בשולחן אחר".

 

וכך היה. בדיוק כמו שאמציה הסביר. בבוקר אכלתי ביצה נוספת. בארוחת הצהרים נטלייה חזרה לשולחן שלנו, נעמדה לידו, סקרה כל צלחת בתורה... ואז פנתה אלי: "עמירה מזל טוב. אני רואה שהפעם גמרת את כל הקציצה..."

 

"ממממ..." הנהנתי בראשי. הלחיים שלי נפוחות מאויר והפה מכווץ בתנועות לעיסה.

 

"את רואה? אם את רוצה את יכולה! אם תאכלי קציצה כל יום, כבר לא תהי פיז'לה" פסקה נטלייה.

 

בלעתי את האוויר וחייכתי לתוך הצלחת הריקה. אחר כך הסתכלתי על אמציה מהעבר השני של השולחן. בצלחת שלו הייתה מונחת קציצה מעוכה. הוא פרס אותה במזלג לחתיכות קטנות ובלע אותן אחת-אחת. אחר כך כשהוא עדיין לועס לחש לעברי: "פיז'לה, פיז'לה". הפעם לא היה אכפת לי, כל זמן שהקציצה אצלו בפה ולא אצלי.

 

בסיום הארוחה הכריזה נטלייה: "ילדים תקשיבו! היום גם עמירה תרד למטה לשחק בחצר כי היא גמרה את הקציצה".

 

יחד עם כולם ירדתי לאט, מדרגה-מדרגה. בחוץ זרחה שמש צהריים חמימה, לרגע מצמצתי בעיני ואז ראיתי את אימא עומדת ליד הנדנדה. רצתי אליה, היא התכופפה אלי, חיבקה אותי ולחשה לי באוזן: "כל הכבוד פיז'לה שלי".

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: