דילוגים / עדנה שמע

 

דילוגים

שמעה וכתבה, עדנה שמע - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מזיכרונות ילדי מזרע משנות ה-30 וה-40

איור מאת יעקב גוטרמן
ימים רבים משמש הבית הדו-קומתי את ילדי מזרע, בעצם היה זה מבנה המגורים הראשון העשוי מלבנים. ואם גרים בקומה השנייה, כל יום עולים ויורדים-יורדים ועולים במדרגות.

בשעות הערב, למטה בפתח המדרגות, אנחנו נפרדים מאימא ואבא: "לילה טוב, חלומות פז.. להתראות" אנחנו עולים במתינות כשהחיבוק והנשיקה עדין עוטפים אותנו בחום.

במשך היום כשנטלייה קוראת לנו מן החצר: "ילדים לעלות לגן!"

אנחנו במקהלה: "עוד קצת. לא גמרנו לשחק... בבקשה!"

 

נטלייה שומרת על סדר היום: "כולם לעלות! ועכשיו!" וכך היה. עלינו בחבורה אחת, זה אחר זה במעלה המדרגות עייפים מעט, פנינו מלוהטות, בגדינו מוכתמים ומיוזעים.

אבל, בהינתן האות לרדת לחצר או ללכת לחדר ההורים, נטלייה פותחת לפנינו את דלת הגן. אנו נעצרים לרגע ואז שוטפים בריצה קלה במורד המדרגות, רגל אחר רגל כמרחפים על קצות האצבעות. אם הרגלים מסתבכות מעט, מחליקים על הישבן, נאנחים, קמים וממשיכים.

הילדים הזהירים יותר אוחזים בידם האחת במעקה ויורדים לאט, לאט, מדרגה אחר מדרגה. רגל אחת יורדת, השנייה נאספת אליה ורק אז ממשיכים.

 

אבנר הקטן כך עלה וכך ירד. ובכלל היה זהיר שבזהירים ולא לקח סיכונים - לא בהליכה, לא בריצה ובעיקר לא בדילוגים.

נטלייה דאגה מאוד וחשבה לעצמה: ילד עברי לא מדלג? לא מרגיש את הקצב העליז והמרומם של קפיצה על רגל אחת, נחיתה קלילה כנוצה ואחר כך קפיצה על הרגל השניה?? החליטה נטלייה שאבנר הקטן ילמד לדלג תחת חסותה ויהי מה...

בתחילה בקשה מאתנו: ילדי הגן להדגים את מעשה הדילוג הקופצני. קפצנו ודילגנו לאורך ולרוחב הגן בדילוגים הכי מסוגננים וגבוהים שלנו.

"תצטרף אבנר, תדלג כמו החברים שלך!" פנתה נטלייה אל אבנר. והוא בהיסוס מה נבלע בתוך ההמולה ניסה וניסה לדלג ולקפץ אחרינו. אולם רגליו הרזות לא נשמעו ורק נתקלו זו בזו ואנחנו בו. בסוף נפלנו כולנו בערמה אחת מתנשמים ושמחים. רק אבנר הקטן נותר יושב על הרצפה ודמעות בעיניו.

 

נטלייה השקיעה מחשבה ותכנון. אולי גם בדקה בכתובים: "החינוך הגופני של ילדי ישראל " בהוצאת הקיבוץ הארצי-דפוס מרחביה. למחרת, אחרי ארוחת הבוקר אמרה לנו נטלייה: "ילדים! עכשיו כולם נאספים בגן ויושבים בעיגול!"

"למה עכשיו?" שאלנו בטרוניה, "רוצים לרדת לחצר." נטלייה השתיקה אותנו במבט חובק אחד. וכך היה שכולנו התיישבנו בגן בחצי עיגול.

" היום אני אלמד את אבנר כיצד מדלגים", הכריזה נטלייה בחגיגיות.

"כיצד תלמדי?" היינו סקרניים מאוד. אבנר לא הבין בתחילה שבו מדובר וברגליו הסרבניות. הוא ישב איתנו וציפה כמונו למוצא פיה של נטלייה.

 

והיא: "הנה כך!" ואז קמה ממקומה והחלה לדלג לפנינו במעגל - קפיץ, קפוץ ותוך כדי כך פיזמה: "ברך אחת הרם וקפיצה, ברך שנייה הרם וקפיצה... ושוב, ברך אחת..."

 

אף ששערה היה אסוף, הוא התנופף והתרומם עם כל דילוג וקפיצה. היא הפשילה חצאית וסינר והדגימה כיצד היא מרימה ברך אחר ברך. כל רגל בתורה נוחתת ברכות על הרצפה. אהבנו את המראה הלא שגרתי הזה וחיוכים גדולים עלו על פנינו. לאחר כמה סיבובים נעמדה מול אבנר ופנתה אליו: "אבנר! קום ותעמוד לידי!" הוא נעץ בה את עיניו הגדולות ורק עתה הבין שהכול היה לכבודו. הוא נאנח, קם ממקומו ונעמד מול נטלייה המחנכת שלו. דומייה השתררה בגן.

 

"ועכשיו!" אמרה, "תראה מה שאני עושה! תרגיש מה שכל רגל עושה!" כעת נעשה המחזה מוזר עוד יותר בעינינו. בתנועה איטית במתכוון הרימה נטלייה רגל ימין והשאירה אותה באוויר, אז קפצה על רגלה השמאלית, התרוממה בקלות ונחתה על הרגל הימנית. עכשיו גם אנחנו קלטנו בפרטי פרטים את מנגנון הדילוגים. צחוק קל נמלט מגרוננו.

 

אבנר הנהן בראשו וברצינות רבה החל לחקות את תנועותיה של נטלייה. רגל מתרוממת, נעצרת באוויר, הרגל השנייה על קצות האצבעות...

 

"ברך אחת הרם! - קפיצה! ברך שנייה הרם! - קפיצה!" ליווינו את שניהם במקהלה. נטלייה המשיכה להדגים ואילו הרגלים של אבנר סירבו להתחלף בכיפוף ודילוג... נטלייה כבר התנשפה קצת והרגשנו שהנה תתייאש ותוותר - אך לא ולא! היא נעמדה מאחורי אבנר, התכופפה, אחזה ברגלו הימנית, כופפה את הברך ופקדה עליו: "קפוץ! קפוץ!". אבנר, כשדמעות כבר ממש פורצות מעיניו הצליח לנתר ניתור זעיר מן הרצפה. נטלייה כופפה גם את הרגל השמאלית אחר כך אחזה בבית שחיו והרימה את אבנר באוויר: "קפוץ! קפוץ!"

 

מחזה מצחיק כזה לא זכינו לראות עד כה. ילד קטן אחוז בידיה של מורתנו ורגליו מתנופפות באוויר. אף אחד מאיתנו כבר לא הצליח להתאפק וצחוקנו הרם והנישא הדהד בקומה השנייה של בית הילדים וגם התגלגל במורד המדרגות.

 

"די! להיום זה מספיק!" אמרה נטלייה ועצרה. וכך היה.

 

אחר הצהרים יצא אבנר אחרון מהגן, אנחנו כבר שעטנו במורד לחדר ההורים. הוא נעמד בראש המדרגות ואז הושיט רגל אחת וקפץ למדרגה שמתחתיו והרגל השנייה מיד גם כן.

 

כך בדילוגים עליזים - רגל באוויר ורגל על המדרגה קפוץ! קפוץ! קפוץ! וקפוץ! וכשהגיע למטה לא הפסיק לדלג והמשיך בקפיצות עליזות ושובבות עד שהגיע לחדרו וקרא: אימא, אבא! תראו! היום למדתי לדלג".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: