מרבה נכסים... / עדנה ברא'ס

מרבה נכסים...

עדנה ברא"ס - מצר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

זה זמן רב שאני חושבת על לכתי מן העולם הזה. הפרסומים על תוחלת החיים בישראל מצביעים שנשים חיות בממוצע עד גיל 84. לפי זה יש לי עדיין לחיות עוד 10 שנים בערך.

איור מאת יעקב גוטרמן

אך בכול זאת המחשבות על המוות המתקרב מלווות אותי.

הייתי רוצה מאוד למות בזמן השינה. לשכב בערב ולהמשיך בשינה, לא להתעורר שוב. מוות דה לוקס כזה, בלי לסבול, בלי להרגיש. ומכיוון שאני מתכוונת לכך, החלטתי שבכול ערב, לפני עלותי למשכב, אדאג שהבית יישאר מסודר: לא יהיו כלים בכיור, הבגדים יסודרו ויתלו על קולב, העיתונים במקום המיועד להם, פשוט הבית יהיה מסודר. כי מה, יבואו למחרת והכול בלגן?!

 

אבל אני עדיין ממשיכה לקום בכול בוקר ונראה לי שלא אזכה בקרוב למוות דה לוקס. לכן לא בכול ערב אני מסדרת את הבית. אני קצת מחפפת....

 

מדאיג אותי גם מה יקרה לדברים שלי לאחר מותי.

בעבר לא היה לי רכוש. בקיבוץ הישן כל נכס ודבר היו שייכים לקיבוץ, לשותפות, לקולקטיב.

אבל היום הקיבוץ שינה את פניו ל"קיבוץ המתחדש". יש היום קרן מילואים, קרן לרשת ביטחון, ביטוח קטסטרופות, תאגיד רפת, תאגיד לול, תאגיד המפעל, ובכולם יש לי חלק.

 

גיליתי שיש לי מניות, בית שבקרוב יהיה שלי, חלק מנכסי הקיבוץ. בכלל, הון רב יעמוד בקרוב לרשותי, ולאחר מותי, מה יעלה בגורלו?! מי יזכה בעושר העתידי המצפה לי? איך אבטיח שהכול יעבור לצאצאיי?

 

פניתי לעו"ד שלנו ובקשתי שיסביר לי איך עלי לפעול. הוא חשב שיש לשתף את כלל הקיבוץ בנושא.

 

כעבור מספר ימים הופיעה על לוח המודעות הזמנה בזו הלשון:

" כתיבת צוואה - סימן לאריכות ימים, ביום ב', בשעה 17:00 במועדון. הציבור מוזמן."

 

ביום ב' בשעה 17:00,תפוסת המועדון הייתה במלואה. כמעט כול ותיקי הקיבוץ נכחו, הבנתי שהנושא חשוב לא רק לי.

 

כמקובל בימינו, בעזרת מצגת, עורך הדין הסביר מה ההבדל בין צוואה לבין חוק ירושה, המליץ לכתוב צוואה והוסיף שאין צורך לא בנוטריון ולא בעורכי דין, כול אחד יכול לכתוב בקלות את צוואתו.

 

יצאתי מהמועדון נחושה בדעתי: אני כותבת את הצוואה שלי מוקדם ככל האפשר. כתיבת צוואה - סימן לאריכות ימים. ועדיין לא כתבתי אפילו טיוטה. בימים אלה למדתי שמרבה נכסים גם מרבה דאגות. אך בהחלט עדיף שהדאגות יהיו מלוות בנכסים.

 

בארוחה המשפחתית בערב שבת, סיפרתי לכולם על כוונתי. הבינו כולם שמתישהו - אחרי חיים ארוכים - גם אני אלך לעולמי.

 

שאלה נשאלה ע"י הנכדים: "סבתא, למי תורישי את הכול? רק לבנים שלך? אפשר גם לנכדים?"

 

כאן החלו הבקשות. אחד הנכדים רוצה את האוטו, אחר מעדיף את המניות, אחרת מבקשת את הבית, אחר רוצה את תכולת הבית. הקטנה מכולם שאלה אם אני אשאיר לה את הצעיפים שלי, אתם היא מתקשטת ורוקדת...    

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: