תקשורת חדישה / עדנה ברא'ס

תקשורת חדישה

עדנה ברא"ס - מצר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בשנות החמישים של המאה הקודמת רק היו עיתונים יומיים ושידורי רדיו בלבד. בקיבוצינו הצעיר עיתוני הבוקר הגיעו לחדר האוכל, במקרה הטוב, בשעות הצהרים ונחטפו על ידי החברים הצמאים לדעת מה קורה בארץ ובעולם.

איור מאת יעקב גוטרמן

הקיבוץ התחבר לחברת החשמל רק בשנה השנייה להקמתו. וכך אפשר היה להאזין לרדיו, בנוסף לקריאת עיתון. הקיבוץ התחשב ברצון החברים והחליט לחלק את המקלטים שהיו ברשותו. אך נוצרה בעיה, כי לא היו מספיק מקלטים לחלוקה לכל החדרים. ועדת החברים דנה בסוגיה בכובד ראש והחליטה לחלק את המקלטים, כך שיהיה רדיו משותף אחד לכל שני חדרים שכנים. המקלט המשותף יוחזק חודש אצל כול שכן. החלטת הוועדה התקבלה בשמחה על ידי הציבור. יום החלוקה הפך ליום חג. בהדרת כבוד עברו חברי הוועדה הנכבדים בין החדרים וחילקו את מקלטי הרדיו. צלילי מוסיקה החלו להישמע ביישוב עד שעות הלילה המאוחרות. והאזנה הייתה בשיאה.

 

רק בחדר האמצעי, שבצריף הראשון, לא הורגשה השמחה. זוג הדיירים אומנם שמח עם ההחלטה, אבל... הזוג התקבל זמן קצר קודם לכן לחברות בקיבוץ. עוד בהיותם בחוץ לארץ קיבלו רשימה ארוכה של דברים שעליהם להביא איתם. גם מקלט רדיו נכלל ברשימה. כנהוג בקבוצות העלייה בדרכם ארצה, הם טיילו באירופה. היו באיטליה, שוויץ וצרפת. כול הציוד שברשימה נשלח לארץ באוניה. פרט למקלט הרדיו, כי בן הזוג רצה מקלט של פירמה ידועה שלא נמצאה בארגנטינה. חיפשו בערים בשוויץ ובצרפת . בימים האחרונים שלהם באיטליה, לאחר שבדקו בחנויות רבות, מצאו וקנו את הרדיו עליו חלמו.

 

כאשר הצטרפו לקיבוץ העבירו את כל הרכוש שברשימה לשיתוף, כולל מקלט הרדיו. הם היו שלמים עם דרכו השיתופית של הקיבוץ ולא היססו למסור הכול. כאשר חולקו המקלטים, ציפו לקבל את אותו המכשיר שהביאו וכמובן לשתף אותו עם השכן. תמוה היה בעיניהם למה לא נתנו אותו להם. אכזבתם הייתה גדולה. בת הזוג הציעה לפנות לוועדת החברים ולבקש לקבל את הרדיו שהיה כה חשוב עבורם, אך בן זוגה התנגד בתוקף: "אנו חדשים כאן, אין לנו זכות לבקש, צריך לקבל את החלטת הוועדה וזהו". האישה הצעירה לא קיבלה את הדין:"למה הרדיו שלנו יהיה אצל אחר, למה לא אצלנו!!!" חרף התנגדות בעלה ביקשה להיפגש עם חברי הוועדה. כולה רועדת, סיפרה כמה עמלו עד שמצאו את מבוקשם, כמה חשוב היה עבורם הרדיו הזה. התחננה, ביקשה לקבל אותו, הבטיחה שהדבר לא יפגע בעקרונות השיתוף, ביקשה להתחשב בנסיבות. חברי הוועדה לא הגיבו. איש לא התייחס. ראש הוועדה אמר שיתנו לה תשובה. הצעירה חזרה לחדרה הדל, בן זוגה כעס, והיא עצבנית ומבולבלת, שכבה לישון.

 

כעבור יומיים, בא אל חדרם רכז הוועדה, אוחז בידיו את הרדיו שלהם... הוועדה קיבלה את פנייתה! אנשי הוועדה הבינו אותה! תודות ניתנו לוועדה על החלטתה. בחודש הראשון המקלט עבר לשכן, ולאחר חודש אליהם. והכל בא אל מקומו בשלום ובשמחה..

 

לאחר 60 שנים פגשה החברה את ראש הוועדה. שבינתיים עזב את הקיבוץ. חשבה שעליה להודות לו שוב על החלטת הוועדה מאז. "האם אתה זוכר שפניתי אליכם, לוועדת החברים, בעניין הרדיו? זה היה לפני שישים שנה, אולי אתה זוכר את המקרה?"

 

"בטח שאני זוכר! אני וחברי בוועדה היינו שכנים, ובדיוק רצה הגורל, וזכינו ברדיו המיוחד שלך... אך, כאשר פנית אלינו נאלצנו בצער רב להיפרד ממנו".

 

השתוממה החברה... איך זה קרה שהמקלט הכי טוב בין כולם, הכי משוכלל, נפל בדיוק לידיים של שני חברי הועדה שבמקרה גרו בשכנות?! שני חברי הועדה "זכו במקרה" במקלט הכי טוב שהיה... חשבה החברה, טוב עשיתי שלא ויתרתי.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: