ספרי האהובים / עדנה ברא"ס

ספרי האהובים

עדנה ברא"ס - מצר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הארגז הגיע. לאחר כמעט שישה חודשים בים, התקבלה ההודעה: עליכם לבוא לנמל עם תעודת המשלוח והמסמכים הרלבנטיים.

איור מאת יעקב גוטרמן

אחרי כמה ימים, נהג המשאית הביא את הארגז לקיבוץ. חברים רבים התקבצו ליד המחסן, סקרנים לגלות מה יש בארגז. בעלי ואני, יותר מכול, רצינו לבדוק האם רטיבות כלשהי חדרה חלילה לתוכן הארגז.

 

לפני חצי שנה עטפנו באהבה ובכבוד עשרות ספרים. פרסנו יריעות פלסטיק בבסיס הארגז ובדופנותיו, סידרנו בתוכו את הספרים, הוספנו רשימה, ומעל כול התכולה פרסנו יריעות נוספות, סגרנו את ארגז הספרים ושלחנו אותו הרחק מעבר לים.

 

לא ידענו עברית וידענו עד כמה קשה השפה. לכן החלטנו להצטייד בספרים בספרדית, שיהיה לנו מה לקרוא עד שנתקדם בלימוד השפה. רכשנו ספרי שירה, פרוזה, ספרי אומנות ועוד.

 

הארגז נפתח ולשמחתנו ראינו את האוצר שלנו, ללא סימני רטיבות, מסודר כפי שארזנו. אלא שאז נשמע קול מזכיר הקיבוץ: "כל הספרים עוברים לספריה של הקיבוץ... אם כי אני בדעה שבספריה שלנו, יהיו במדפים רק ספרים בשפה העברית".

 

נדהמנו. "מה יהיה גורל הספרים שלנו אם הספרייה לא תקבל אותם?! האם יינתנו לנו לשמירה ולקריאה?"

 

בלי לחשוב פעמיים, שלפתי שני ספרים בכריכה אדומה מהארגז...

 

ימים חלפו. חשבנו שהארגז עדיין במחסן. אך הוא כבר לא היה שם. כאשר שאלנו איפה הספרים נאמר לנו... "הספרים כולם נמכרו".

 

הספרים שלנו, שבחרנו, הספרים שהיו עתידים להנעים את לילות החורף, הספרים שהיו אמורים ללוות אותנו עד שנלמד ונצליח לקרוא ספר בעברית נמכרו?... למה?

 

"כי יש לקרוא רק עברית זאת שפתנו היחידה ויש להתגבר על הקושי וללמוד!"

 

כל הלילה בכיתי. לא חשבתי שהקולקטיב עשוי למנוע ממני קריאה בספרים. כל אחד מהספרים שבארגז אמור היה להיות החבר שלי. חברים שיעזרו לי להתגבר על קשיי ההסתגלות בארץ ובקיבוץ. הרגשתי שבלעדיהם אני ממש לבד ובכיתי, בכיתי על האובדן.

 

למחרת פניתי אל המזכיר, בציפייה להסבר על מה שנעשה. אך הוא רק הוסיף שאין מקום בספריה, ושהקיבוץ "הרוויח ממכירת הספרים". לו, לא היה איכפת מה הרגשתי ובכלל לא הקשיב לי. בשבילו העיקר היה, "לדבר ולקרוא רק עברית".

 

היום הספרים שלי מסודרים בחדר העבודה שבביתי. מאז מקרה הארגז, דווקא, רכשתי הרבה ספרים בספרדית, כאילו רציתי להחזיר אלי את היקרים שנלקחו ממני באכזריות. אמנם, יש ביניהם ספרים שעדיין לא קראתי, אבל חשוב לי לראותם אצלי.

 

וספרים בעברית... עד היום קשה לי לקנות. אני משאילה מהספרייה האזורית או מקבלת במתנה.

 

לשני הספרים בכריכה אדומה שניצלו יש מקום מכובד על המדפים.

 

עשרות שנים חלפו, דפיהם הצהיבו אך אני, מידי פעם, לוקחת אותם, מביטה בהם באהבה ובגעגוע. הם חברי ששרדו. אחד מהם הוא ספר השירים של פבלו נרודה: "עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש". בנעורי קראתי אין ספור פעמים את שיריו, שירי אהבה ותשוקה שנגעו בליבי. כמה שמחה, כמה עצב, כמה ייאוש בשירים. היום השירים מחזירים אותי לתקופה מאושרת של התבגרות, התאהבות והתחברות .

 

הספר השני , גם דפיו הצהיבו. דון קישוט מלה-מנשה. הוא ספר חובה בבתי ספר בחו"ל. למדתי אותו פרקים פרקים, אך אף פעם לא קראתי אותו מתחילתו ועד סופו. אני אוהבת ומזדהה עם דון קישוט, רודף צדק נאיבי. לעתיים אני בוחרת לקרוא על מסעותיו עם נושא כליו סנצו פנסה בהנאה רבה.

 

"הספרים שניצלו" הם האוצר הגדול והיקר שלי.

 

היום, אני כותבת וקוראת בעברית בלי קושי. אך נדמה לי שלעולם לא אצליח להבין את השירה העברית כפי שאני מבינה את השירה של פבלו נרודה, הכתובה בשפת אימי.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: