מעיל המריבה / עדנה ברא"ס

מעיל המריבה         

עדנה ברא"ס – קיבוץ מצר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

ראיתי אותו פותח את המכתב בזריזות, כשעל פניו ניכרת התרגשות.

עיניו, שחלפו במהירות על הכתב, שידרו אכזבה ועצב. המכתב אישר את חששותיו. גם אם נכתב בעילום שם. סיטו חזר וקרא את השורות המעטות הכתובות בכתב יד לא מזוהה.

איך, איך עשו לו דבר כזה?! איך יכלו לפגוע בו כך??!!

איור מאת יעקב גוטרמן

סיטו היה מהראשונים  בין חברי התנועה שהגיעו ארצה. לאחר שנתיים, בהן נדד בין הקיבוצים השונים, הגיע יחד עם חבריו החלוצים לגבעה חשופה במערב צפון השומרון.

יום העלייה על הקרקע היה עבורו פסגת כול חלומותיו. הקמת קיבוץ ראשון של בוגרי תנועת השומר הצעיר מארגנטינה. בטקס המרשים נשמעו זה אחר זה נאומים חוצבי להבות בשבח הצעירים ובזכות המעשה הציוני.

לא היה גבול לשמחה של החלוצים. כאשר הסתימה החגיגה והאורחים עזבו, התכנסו כול החברים תחת כיפת השמיים לסיכום הערב ולתכנון יום המחר. החושך היה מוחלט. רק יללות התנים שמסביב הפרו את השקט. ולמרות קרבתם אל הגבול, שהעלתה חשש בלבבות הצעירים, הם היו נחושים להיאחז במקום ולהפוך אותו ליישוב פורח.

 

הימים חלפו מהר. החורף היה כבר בעיצומו. בגבעה השוממה הקור והרוח הקשו על העבודות לפיתוח המקום. ברשימת הבגדים האישיים, המיועדת לכול חבר, היה גם מעיל, שהקומונה דאגה לספק.

במזוודה של סיטו, שהונחה מתחת למיטת הסוכנות, עדיין היה שמור בעטיפה המקורית, מעיל העור שהביא מחו"ל. סיטו חשב שהגיע הזמן לעשות בו שימוש, בעיקר בלילות השמירה הרבים, כאשר הרוח נושבת ביתר כוח והקור חודר עד לעצמות. למעיל העור הייתה בטנה מפרווה המגינה שבעתיים על הגוף.

סיטו דיווח לוועדת החברה שאין צורך לדאוג לו למעיל, הוא ישתמש בזה שהביא אתו מחו"ל.

 חברי הוועדה בקשו לראות את המעיל. סיטו הופתע לשמוע שמעילו היה בעיני הוועדה "מהודר מדי" לשימוש יום יומי וקבעה שעל סיטו למסור את המעיל לוועדה כדי שישמש רק לנסיעות לעיר.

מאוכזב ופגוע החליט סיטו להילחם על זכותו להשארת המעיל ברשותו. לדעתו המעיל היה רק כסות לגוף, ותו לא.

הנושא עלה לדיון פעם ועוד פעם באספה של כלל החברים. על "מעיל המריבה" הלבישו את כול היסודות האידיאולוגיים האפשריים  וכול הסכנות האורבות בעתיד... "השוויון יופר, הצניעות תיעלם, השיתוף יפגע, ועוד מיני נימוקים כבדי משקל"

החבר סיטו היה המום. האם לבישת מעיל העור ימחוק את העקרונות עליהם גדל? גם הוא רצה שיתוף, שוויון וחיים צנועים!

"מעיל המריבה" הפך לשיחת היום בכול המחנה. לאחר כמה חודשים הבין שאין סיכוי שהמעיל יישאר ברשותו. ובכעס רב העביר אותו לרשות הכלל.

אך מאז לא ראה אפילו חבר אחד עוטה את מעילו. לא הגזבר, שהרבה בנסיעות העירה ולא נוסעים אחרים.

 

והנה, היום, הופתע למצוא מכתב אנונימי על מיטתו. במכתב נאמר שמעילו, עליו נלחם בחירוף נפש, נמצא בקיבוץ אחר לא הרחוק משם.

מי המלשין? מי הכותב? האם להאמין או להתעלם מהכתוב?

הוא החליט לחקור את הדבר עד תום. פניותיו לחברי ועדת החברה לא הועילו. איש מהם לא אמר לו היכן המעיל וגם לא רצה להתייחס למכתב שקיבל.

אך הוא לא ויתר. שאל , גישש וחקר, דיבר עם כול חברי הקיבוץ.

לבסוף הגיע לקיבוץ השכן ששמו צוין במכתב.

לתדהמתו התברר שהמעיל ניתן במתנה לחבר הקיבוץ השכן, שסיים תקופה של הדרכה בקיבוץ הצעיר, כהוקרה על תרומתו המשמעותית ועזרתו בהקמת היישוב החדש.

 

המדריך חש מבוכה גדולה כאשר הגיע הנושא לידיעתו ומייד החזיר את מעיל המריבה.

סיטו, שנפגע ללא תקנה, עזב עם חברתו את הקיבוץ.

והקיבוץ? הפסיד שני חברים נאמנים, אך שמר על עקרונותיו "המקודשים" שלבשו ופשטו צורה לאורך השנים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: