המחסומים נפרצו / עדנה ברא'ס

 

המחסומים נפרצו

עדנה ברא"ס - מצר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתי לראשונה חלמתי את חלום הרדיפה?

איור מאת יעקב גוטרמן

זה התחיל כאשר הייתי בן 13 - המון רב רדף אחרי, חג סביבי, סוגר עלי כול פתח, אני רץ, רץ מהר והם אחרי, עוד מעט ותופסים אותי... ואני רץ, רץ בכול כוחי והם אחרי, צועקים שאגות לא מובנות, והם עוד מעט משיגים אותי... מה הם רוצים ממני? למה רודפים אחרי?!

 

התעוררתי, כולי מזיע ועייף, מביט סביבי... ולא, אין איש, זה היה רק חלום.

 

הסיוט הזה חזר אלי בתקופות שונות בחיי. לקראת הגיוס לצה"ל, בתום השירות, עם חזרתי לקיבוץ ולקראת עזיבתי את הקיבוץ ואת המדינה.

 

מאז עברו עשר שנים. בכאב עזבתי את הורי, את משפחתי, את הקיבוץ הקטן הטבול בירק, את הזיכרונות הרבים של ילדות והתבגרות.

 

נדדתי בין ארצות רבות מחפש אחר מקום מתאים לי, הרחק ככל האפשר מעברי. הרגשתי שעברי רודף עדיין אחרי, אחרי הילד המבוהל שבחלום, והוא עלול להשיג אותי, אותי ואת סודי.

 

הקיבוץ בו נולדתי היה היפה בעיני מכול קיבוצי עמק הירדן, אולי היפה מכול הקיבוצים בארץ. הורי, דור שני למקימי הקיבוץ, המשיכו את דרך הוריהם החלוצית. מלח הארץ! אבי הגיע בצבא לדרגת סגן אלוף, היה מורעל לצבא ,לצנחנים, לחבריו לנשק. עד גיל 60 התנדב למילואים. אחיו הצעיר נהרג במלחמת יום כיפור. גדלתי וחונכתי על מסורת ההתנדבות וההקרבה למען המולדת. שלושת אחי הגדולים גם הם שירתו בצנחנים, נאמנים לחינוך שקיבלו, הגיעו לדרגות גבוהות במשך השנים.

 

ואני, הבן הצעיר מכולם, לא עניתי לציפיות של הורי ומשפחתי - לא התגייסתי ליחידה לוחמת, לא השתתפתי בקרבות הרואים, לא השתוקקתי להיות קצין. שלוש שנים של החובה למדינה היו בעיני סביבתי הקרובה שלוש שנים של בטלה, של ג'ובניק. בהתכנסויות בימי שישי לא היה לי מה לספר ליד שולחן המשפחה... לא השתתפתי במרדף, לא שמרתי במחסומים, לא רדפתי אחרי טרוריסטים. רק החזקתי עט במשרד בקריה.

 

כאשר השתחררתי וחזרתי למשק, הרגשתי את הבוז והזלזול במבטי החברים ובהתייחסות של משפחתי כלפי.

 

הסיוט, חלום הרדיפה ששוב ושוב חלמתי היה עכשיו ממשי. ההמון לא רץ אחרי, אך הרגשתי שהחברה מתרחקת ממני.

 

הייתי שונה. מגיל 13 ידעתי שאני לא כמו כולם, שאני "הכבשה השחורה," בעדר. אז לא ידעתי להסביר לעצמי מה הוא השוני שבי. בצבא הבנתי, הבנתי והשלמתי שאני הומו, שאני לא אהיה אף פעם "כבשה לבנה", שלעולם לא אוכל למלא אחר הציפיות של הורי, של משפחתי...

 

חששתי להיחשף, חששתי מהתגובות, חששתי מהלעג של חברי הקיבוץ.

 

ואז החלטתי לעזוב, להתרחק ככול האפשר, לנעול בתוכי לנצח את סוד זהותי המינית.

 

לא שיתפתי איש, לא נתתי הסברים לעזיבתי, פשוט הלכתי... אימי בכתה, אבי אמר ש"הניסיון יהפוך אותך לגבר", והאחים אמרו "הוא יחזור על ארבע לקיבוץ".

 

10 שנים חלפו. לא חזרתי. אימי התחננה שאחזור, אפילו לביקור, או שאקבל אותה לביקור חטוף אצלי. דחיתי הכול, סודי היה נצור איתי. אך כאן, בסן פרנסיסקו, היה גלוי. כאן לא הייתי צריך לשמר אותו. אני חי באושר עם בן זוגי לעיני כולם. האם הדבר היה אפשרי בקיבוצי הקטן, במשפחתי האהובה?

 

לפני שבועיים שוב חלמתי. המון רודף אחרי, אני כבר לא ילד, ההמון שואג ומריע לי: "גלה את סודך, אנו מלווים אותך ופותחים לך את הדרך".

 

הפעם התעוררתי רגוע ומחייך, נחוש בדעתי לגלות לעולם את סודי. כמה השקעתי, כמה עמלתי לשמור את הסוד... הסוד שהיה חלק ממני עומד להיות של הכלל, אתנער ממנו לתמיד.

 

בני היקר מכול

ידעתי את סודך. ידעתי למה עזבת , לא חזרת, ואפילו לא הסכמת שאבוא אליך.

כיבדתי אותך ואת החלטתך לא לגלות לנו מי אתה ומה אתה מרגיש.

שנים רבות חיכיתי לרגע זה. אולי יכולתי להקל על הסבל שלך לו אמרתי לך שאני יודעת שאתה הומו. לא עשיתי זאת, אני חששתי מתגובתך, חששתי שהגילוי ירחיק אותך ממני.

סלח לי בני, סלח לי על השנים הרבות שלא גיליתי גם אני את סודי.

היום, שגילית לנו את סודך, המשפחה כולה גאה בך. אתה הגיבור האמיתי במשפחה!

מצפים לבואך עם בן זוגך, הוא מהיום הבן הנוסף שלנו.

אוהבת אותך! אימא.

 

אנו מתכוננים לנסיעה לארץ. ביום ראשון אחרי יום העצמאות אני ובן זוגי נהלך בשבילי קיבוצי בבטחה ובגאווה.

 

המחסומים נפרצו. חלום הרדיפה יהפוך לחלום מאושר.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: