החזרה / עדנה ברא'ס

 

החזרה

עדנה ברא"ס - מצר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הכביש היה שומם. שעת צהרים. קרני השמש החמות מכות בכול כוחן. במכונית הקטנה נשמעים שירי "הגבעטרון", מלווים בקולה החרישי של הנהגת.

איור מאת יעקב גוטרמן

הדרך המוכרת נראית לה שונה, הכביש שבעבר היה מלא בורות, היום סלול באספלט שחור מבריק. מסביב ישובים שלא הבחינה בהם בעבר. היא האטה את הנסיעה, כמי שרוצה להתעכב בכול נקודה חדשה וישנה.

 

געגועיה הביאו אותה פעמים רבות לאזור. הייתה עולה על המכונית ונוסעת מהר ככול האפשר עד שהגיע לסביבה המוכרת. אז הייתה חגה סביב הקיבוץ, מגיעה עד השער, מסתכלת וחוזרת לכביש הראשי, עושה כמה קילומטרים ושוב עוצרת לפני השער הנעול. היא ניסתה, לזהות את הנוסעים במכוניות היוצאות, ללא הצלחה.

 

הפעם לא באה לשער הקיבוץ. הפעם רצתה להביט עליו מלמעלה.

 

בדרך אל הגלבוע הציפו אותה זיכרונות ילדותה: הטיולים הרגליים לאחר הגשם, הרקפות, הכלניות הפורחות בשלל צבעים, הנרקיסים ... ההר כולו פרח כשטיח חום-ירוק. היא עצרה את המכונית לצד הדרך. ירדה לנשום את אוויר ההר, להריח את ריחות של ילדותה, משתוקקת לחלוץ נעליים ולרוץ ברגל אל פסגת הגלבוע... כמו אז, כאשר הייתה בת 9, מוקפת בחבריה ומלווה במטפלות המסורות.

 

השעה הייתה כבר שתיים, עליה למהר ולהגיע בזמן לפגישה, אך היא לא האיצה במכונית. מבעד החלון ראתה את השתילים שנטעו בט"ו בשבט לצידי הכביש, היום עצים גבוהים. הפרות החומות, כמו אז, נראו מלחכות עשב במרעה הטבעי המרוחק. רק המעברה נעלמה ואיננה עוד.

 

איזה שלווה!

 

עצרה את המכונית ליד הפונדק שעל ההר. חבריה עדיין לא הגיעו. התיישבה על אחד הסלעים והביטה על העמק, על היישובים הפרוסים למטה, על קיבוצה אותו עזבה לפני 60 שנה.

או... כמה היא אוהבת את הנוף הזה, כמה לילות חלמה עליו, כמה דמעות זלגה.

 

לאחר 60 שנה היה מי שיזם את המפגש. מישהו מאלה שלא גורשו, שנשארו בביתם הבטוח. לא היא. אותה, את הוריה ושני אחיה זרקו, הרחיקו, בעטו מחוץ לקיבוץ. היא הייתה בת 9 ולא הבינה למה, למה עליה להתרחק מהמקום בו נולדה וגדלה. ההורים ניסו להסביר: "חילוקי דעות, השקפות עולם מנוגדות." והיה לזה שם "פילוג".

 

כמוהם, חברים נוספים נדרשו לעזוב. היא ומשפחתה עברו לקיבוץ אחר, קיבוץ של חברים "שחושבים כמונו", - כך אמרו ההורים. אבל היא, ילדה בת 9, לא יכלה להבין למה הפרידו אותה מהחברים שלה, היא לא הרגישה ש"הם - לא חושבים כמוה".

 

במשך 60 שנה נשאה איתה את העלבון והגעגוע. ולא, הם מעולם לא חזרו לבקר.

 

היום, בפונדק שעל הגלבוע ייפגשו לראשונה כל ילדי קבוצת "כלנית" - אלה שזכו ונשארו בביתם ואלה שנעקרו בגלל דעות פוליטיות סותרות. היא נרגשת. צופה אל הכביש המוביל לפונדק. שיירה של מכוניות מתקרבת. זה אחר זה יורדים נורית, עידו, תמר, יואב.... היא זיהתה אותם רק לפי הפתק הנושא את שמם שהוצמד לחולצותיהם. אנשים בוגרים, שיבה זרקה בשערותיהם וקמטים חרשו את פניהם. חיבוקים מהססים, מבטים סקרנים.. מה עבר על כל אחד במשך 60 שנה? האם גם הנשארים סבלו מהפרידה? כולם נושקים היום את גיל ה-70... מה צפוי מהמפגש הזה? ישובים מסביב לשולחן - 28 ילדים שדיברו על המשפחה, על עבודתם, בעיקר על הנכדים.

 

מי, מי יהיה הראשון?! מי יעיז לדבר על הפילוג, על הכאב, על הגעגוע, על העלבון, על הנטישה, על ההסתגלות במקום זר, על הפצעים שלא הגלידו... עידו היה זה שביקש להגיד כמה מילים: "יזמתי את הפגישה של קבוצת "כלנית". אני בטוח שלאחר הזמן הרב שעבר מאז הפילוג, יש היום רצון לחדש קשרים שניתקו, לעשות חשבון נפש, להשלים עם מה שהיה ולהתחיל דף חדש". הקולות נדמו, שקט מתוח ירד על כול הנוכחים. היא הביטה על עידו בפליאה: "לעשות חשבון נפש? להשלים עם מה שהיה? למחוק את סבלם של ההורים, את הכאב שהיא נושאת איתה 60 שנה?לשכוח שהיה זה אבא של עידו שהיכה מכות רצח את אביה, באמצע חדר האוכל, כי הוא העיז לא לחשוב כמוהו???!!! איש לא יצטער, איש לא יביע צער, איש לא יבקש סליחה?!"

 

מכונסת במחשבותיה, ניגשה לחלון, השקיפה על שדות ילדותה המאושרת, מצפה לשיחה אמיתית וכנה, שאולי תתפתח.

 

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: