געגועים וזיכרונות / עדנה ברא'ס

געגועים וזיכרונות

עדנה ברא"ס - מצר

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל צוין בעצרת המונית באצטדיון הגדול שבעיר. אלפי יהודים התכנסו כדי לחגוג את האירוע ההיסטורי.

איור מאת יעקב גוטרמן

אלוירה, נערה יהודיה בת 14 הרגישה צורך להיות שותפה בדרך כלשהי ביום גדול זה. היא לא השתתפה בעצרת. לאחר היסוסים רבים החליטה לגשת בגפה למרכז היהודי שבשכונה, שם פעל הקן החלוצי של צעירי האזור. חביבה, חברתה לספסל הלימודים, הזמינה אותה פעמים רבות. תמיד סירבה. ביום הקמת מדינת ישראל משהו דחף אותה להעיז להתקרב לקן. חביבה קבלה את פניה והציגה אותה בפני המדריכה והחברות. מייד הבהירו לה שעליה לעברת שמה. היה זה תנאי לקבלתה לתנועה. השם שהוצע לה, אסתר, מצא חן בעיניה. אסתר גם הייתה מלכה. היא חזרה לביתה, סיפרה למשפחתה על שמה החדש. גם לדעתם היה זה שם יפה. מאז היה שמה בתנועה אסתר ואחר כך בישראל. אלוירה, שמה המקורי, היה שם נפוץ בין הגויים. אף על פי שמשפחתה הייתה יהודית ומסורתית, ניתן לה שם לא יהודי כדי למנוע ממנה קבלת שם סבתה מצד אביה, כמנהג עדתם.

 

שם סבתה לא התאים לסביבה ולאווירת המקום. אלוירה הייתה מאוד גאה בשמה כי הוא הופיע בפואמה של משורר ארגנטינאי ידוע. כול מי ששמע - אלוירה - היה ממשיך ומדקלם את שורת השיר : "אלוירה, מלכת הפלאטה" Elvira, la reina del Plata

 

אסתר הסתגלה בקלות לשם החדש. התחתנה , עלתה לישראל והתיישבה בקיבוץ. שמה המקורי, אלוירה, נשאר רחוק, במימי הפלאטה.

 

התקופה הראשונה בארץ ובקיבוץ הייתה מלאת התלהבות מהחדש. הכול נראה לאסתר שונה מאוד מהחיים בכרך הגדול ממנו באה. הרגשתה בשנה הראשונה הייתה של הרפתקה שלא נגמרת. עם זאת, נורמות השוויון וההסתפקות במועט גרמו לה לסבל חרישי.

 

הורי הזוג הצעיר ציידו אותם בכול הנחוץ להקמת בית: קנו עבורם רהיטים, בגדים, כלי בית וכלים חשמליים. אסתר הופתעה כשנתבקשה למסור את כל שהביאה מחו"ל לקיבוץ. מסירת כל בגדיה שנתפרו לפי בחירתה, העברת הכול לשותפות שהכירה הכרות שטחית בלבד... הייתה עבורה חוויה כואבת. אפשרו לה לבחור מ"רכושה הפרטי" שלוש שמלות לקיץ, שני סטים של בגדי חורף וגם - כמובן - בגדי עבודה. מכל מערך הרהיטים ניתנה לזוג המיטה המיוחדת, הנפתחת, עם המזרונים, כי התאימה במידותיה לחדרם הקטן שבצריף.

 

אסתר לא הייתה טיפוס רכושני. השלימה עם המציאות ומסרה הכול למערכת.

אך מדבר אחד לא הצליחה להיפרד. במסגרת הכנת "הנדוניה" המקובלת, הוזמנו אצל נזירות, כל כלי המיטה לזוג הצעיר. אסתר בחרה את בדי הפשתן המיוחדים, את הציורים וחוטי הרקמה הצבעוניים. סטים לבנים, ורודים ותכלת נרקמו ברקמת יד על ידי הנזירות.

 

עבור אסתר, בגדי המיטה שבחרה סמלו את הבסיס להקמת המשפחה שתכננה. היה לה קשה, אך החליטה לא למסור את בגדי המיטה. שנים רבות שמרה עליהם חדשים, בארון ביתה.

לפעמים התבוננה בהם בחיבה ובגעגוע. הם הדבר היקר ששמרה אצלה לתמיד.

 

כך חלפו עשרות שנים. אסתר הסתגלה לחיים בקיבוץ. היא שלמה עם החיים שבחרה.

אך היום היא מתגעגעת לעברה הרחוק, לשפת הילדות שלה המתגלגלת.

לשמה המקורי שנשכח.

היא משתוקקת להלך ברחובות עיר גדולה בה מדברים בשפת אימה. לבקר בתיאטרון, להאזין לשירת המקום, לצפות וליהנות מריקודי הפלמנקו. לטייל בלה מאנצה במסלול דרכו של דון קישוט. היא רוצה לספוג מחדש את התרבות שעזבה.

 

לפעמים חולמת שהיא פוסעת בתוך המון אנשים. כולם מדברים בקול ופתע מעל ההמולה, היא שומעת שקוראים לה, רק לה: אלוירה!!!

אלוירה... מלכת הפלאטה ! צליל שמה הישן, כמו מנגינה חדשה...

 

מתעוררת, מתבוננת סביב. היא בבית. היה זה רק חלום געגועים לעבר, למקום, לשם.

כן, זה רק חלום, היא עוד לא חזרה לחלום בספרדית.

עדכון אחרון: