ארגנטינאים בקיבוץ / עדנה ברא'ס

ארגנטינאים בקיבוץ

עדנה ברא"ס - מצר

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שלושה צעירים אידיאליסטים, שני בחורים ובחורה אחת, חדורי רוח חלוצית, עלינו לארץ בשנת 1954 במטרה להצטרף לקיבוץ צעיר.

איור מאת יעקב גוטרמן

בהגיענו לארץ נפגשנו עם נציג הקיבוץ הארצי שדרש מאיתנו להצטרף לקיבוץ ותיק, לתקופה של שנה אחת לפחות. בקיבוץ הוותיק היו שתי משפחות של ארגנטינאים. כוונת התנועה הייתה לחזקם על ידי צירופנו, כי גם אנו מארגנטינה.

 

מאוכזבים מדרישת התנועה, שקלנו האם לבלות שנה של "הכשרה" בישוב כבן 20 שנים או לסרב ולהצטרף לחברינו בקיבוץ שהוקם שנה קודם לכן. ההתלבטות הייתה קשה, אך אנחנו בוגרי תנועה חלוצית ערכית מהגולה, החלטנו לקבל את "דין התנועה".

 

דחינו את חלומנו והגענו לקיבוץ הוותיק שהקיבוץ הארצי ייעד לנו. התקבלנו יפה על ידי חברי הקיבוץ. מינו מורה שתלמד אותנו עברית פעם בשבוע ארבע שעות והתחלנו לעבוד בבציר ענבים. הימים היו ימי אוגוסט החמים מאוד. לא ידענו את השפה, סבלנו מהחום הכבד ומעקיצות היתושים.

 

חיבורנו לשתי המשפחות היה טבעי. שני הזוגות התקבלו זה מכבר לחברות ודאגו להסביר לנו על הקיבוץ והתנהלותו. הם דיברו את שפתנו. למעשה אף ניסו לשכנע אותנו להישאר איתם מעבר לשנה. העלו את היתרונות של יישוב מבוסס לעומת קיבוץ צעיר, קטן ודל באמצעים.

 

היו אלא ימים של צנע בארץ. בארץ ממנה עלינו - ידענו שפע. בקיבוץ סבלנו ממחסור של דברים להם הורגלנו. אחד מהחברים הארגנטינאים, היה מביא לנו פירות ומאכלים שלא עלו על שולחנות חדר האוכל. הבנו שאלה הטבות שמקבלים רק חברי קיבוץ ששוהים בו יותר משלוש שנים. אט אט התרגלנו לחיי הקיבוץ. צורפנו לענפים קבועים בלול, בפלחה ובמטעים. מידי פעם נסענו לקיבוצנו הצעיר וגם טיילנו בארץ. והסתגלנו לשגרת החיים בקיבוץ.

 

אך יום אחד נשברה שגרתנו.

 

נודע בקיבוץ שנתפס גנב והוא... ארגנטינאי!! אוי לבושה! אנו נגשנו לארוחת הצהרים וכול יושבי חדר האוכל הביטו בנו בזלזול ובכעס. לא ידענו נפשנו. מי, מי הגנב? אולי חושדים באחד מאיתנו?! קשה היה לנו להביט בעיני החברים, בידיעה שאחד מהארגנטינאים הוא הגנב. חשבנו להסתגר בחדרינו. להיעלם עד שהאמת תצא לאור.

 

לאחר זמן התבררו הפרטים.

 

באותם הימים נהגו להשאיר בארון שבמרפסת המרפאה קופסה עם קונדומים שהחברים היו לוקחים לפי הצורך. לאחרונה התלוננו החברים שבהגיעם לקחת מהקופסה את הקונדומים, מצאו אותה ריקה. האחות שכהרגלה הייתה דואגת למלא את הקופסה. דיווחה שקורה דבר מוזר השימוש גדל!

 

במשך כחודש ניצב חבר במקום מוסתר בקרבת המרפאה וגילה להפתעתו שאדם אחד היה מרוקן את הקופסה מקונדומים כול יומיים בקביעות.

 

מה הוא עושה עם כמות כזאת של קונדומים?! במעקב סמוי התגלה, שהאיש היה עולה למושבה הקרובה ומוכר שם את שגנב.

 

האיש, הגנב, שהתקבל לחברות ושהקיבוץ אישר את קבלת ההורים שלו לקיבוץ, האיש שנחשב לאדם חרוץ וישר... האיש הזה היה אותו ארגנטינאי שהיה מספק פירות ומאכלים לנו, לנקלטים החדשים. הקיבוץ רתח מזעם. לא היה כדבר הזה בתולדות המקום. כולם דיברו על הבחור מארגנטינה, ועל האחרים שהתקבלו בזרועות פתוחות. האם גם הם גונבים?!

 

למחרת הגילוי סולק הגנב מהקיבוץ עם אשתו ושני ילדיו הקטנים.

 

אנחנו שלושתנו כואבים ומבוישים, התלבטנו אם להישאר או לעזוב את המקום. הרגשנו שהקלון דבק גם בנו. חברינו לעבודה בענפים ותמכו בנו והרגיעו אותנו.

 

סיימנו את השנה במקום לאחר שקשרנו קשרי ידידות חזקים עם חברים רבים . נפרדנו מהקיבוץ הוותיק בהרגשה טובה. סיפור הגניבה לא פגע בנו.

 

חזר האמון בארגנטינאים כולם.

 

שלושתנו הגשמנו חלומנו והצטרפנו לקיבוץ הצעיר, שבו אני חברה עד היום.

 

כאשר אני משחזרת את הסיפור, עולה שוב הבושה והאכזבה שהרגשתי אז. חששתי שהחברים ישנו את יחסם כלפי כתוצאה מכך שהגנב היה ארגנטינאי כמוני. אך זה לא קרה. במשך השנה הם הכירו אותי ואת חברי ולמדו להעריך אותנו.

 

הקיבוץ הוותיק לא היסס. לא התייעץ עם עורכי דין, לא בדק בחוקים, לא חשב על השלכות... וגירש מקרבו את מי שהתגלה כגונב. הערכתי מאוד את החלטת הקיבוץ הוותיק וביצועה המיידי.

 

הרבה למדתי בשנה זו, הרבה אני חייבת לקיבוץ שאירח אותי ולימד אותי את רזי הקיבוץ במשך שנה שלמה.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: