מועדון בית הקברות / דודו צוק

מועדון בית הקברות

דודו צוק

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

א.

שיירת הקולנועים הצבעונית יוצאת משער הקיבוץ ונוסעת לבית הקברות. המראה המוזר הזה מתרחש בכל בוקר. מזה זמן מה נטשו שרידי הוותיקים את מועדון החבר המפואר שנבנה להם, ופתחו להם מועדון בסככת בית הקברות. בית הקברות היה כתם דשא ירוק שבתוכו משובצים כמה עצי ענק מצילים, המקום המטופח ביותר בקיבוץ. שוכן היה ליד הנחל, ורחש זרימת המים האטית השרתה שלווה ונוחם. מנגד, השקיף ההר, נושא הקינה העתיקה. הוותיקים מחנים את הקלנועים מרובי הצורות, גדולים וקטנים, עם גגוני פלסטיק מאולתרים כנגד גשם ושמש. הם יורדים ומתקבצים לחבורה, תומכים איש את רעו, פוסעים אט אט ועוברים קבר קבר. הנה הם חבריהם לדרך ולרעיון, מונחים שורות שורות. הקברים הראשונים נוצקו במקום, והם פשוטים ואפורים והאותיות חקוקות באבן. בתחתית כל קבר פסוק ספרותי מהתנ"ך, מהאבות המייסדים או מהמשוררים הגדולים. לעתים ייחרט ציון זיכרון למשפחה שהשאירו שם במלחמה הנוראה ההיא.

בקברים אחדים בחלק התחתון, כתובה שורה או שתיים שמסכמת חיי אדם שלמים, "דיבר אמת וכל ימיו היה ישר דרך"... "אוהב אדם ואדמה", וליד הכתובת סמל התנועה מברזל המוטבע באבן. ככל שמתקדמים בבית הקברות, נעשים הקברים יותר לבנים, וחלקים, והאותיות בצבע של כסף וזהב. הפסוקים הכתובים נעשים מגושמים, חדשניים ובנאליים.

בפינת בית הקברות מצוי קבר אחד שצמח-פרא משתרע ומכסה את כולו. איש לא יודע מי קבור בו, חקוק בו שם פרטי בלבד, ללא ציון נוסף. כשגומרים לבקר את חבריהם, פותחים החברים שולחן תחת הסככה, שותים, ואוכלים, ומעלים זיכרונות על מעשים וויכוחים מימים עברו.

מעשה הוותיקים נודע בקיבוץ וקמה סערה גדולה. כל ניסיונות השכנוע להחזירם למועדון המפואר, לא הועילו. מזכירי הקיבוץ ומרכז המשק ניסו בטוב, באיומים ובתחינה והושבו ריקם. וכך נועדה לשבת שיחת קיבוץ בנושא, והמחלוקת קורעת מייסדים, בניהם ונכדיהם.

 

ב.

האוטו עצר ליד שורת הקלנועים. היה כתוב עליו שם של חברת השכרה ידועה. בכבדות מה יצא ממנו איש זר ומבוגר. מטופח היה, ולבוש חליפה דקה ועניבה שגרמה לו להראות מכובד וצעיר מכפי גילו. הוציא מקל הליכה שיותר משנעזר בו, שיווה לו לווית חן. כשהתקרב אלינו עצר ובירך לשלום. הזמנו אותו לשולחננו והוא אמר שקודם יסייר בבית הקברות, ואחר כך יצטרף. ראשו היה גדול ומכוסה שערות שיבה. בפניו היה משהו מוכר, והם הביעו התרגשות, כילד השב לביתו. בעיניו החומות בצבע אדמת העמק, היה עצב כבוי.

הוא החל לעבור קבר קבר, קורא את שם הנקבר ואת התוספות בתחתית המצבה. בקבר אחד עמד זמן רב, ומרחוק ראינו את שפתיו נעות כמדבר אל עצמו, או אל המת. כשגמר ועבר את כל הקברים, הלך לפינה אל קבר האלמוני, ולתימהוננו החל מנקה בידיו את הצמח המשתרע שעטף אותו. קמנו כולנו ובאנו לעזור לו. לאחר שנוקה הקבר ונתגלתה המצבה, שטפנו אותה בצינור, ערמנו את המטפס שעקרנו וזרקנו בפינה המיועדת. אחר עמדנו דוממים לזכר האלמוני. חזרנו לסככה, וכיבדנו אותו במזון ושתייה ופנינו אומרות שאלה. לבסוף פתח וסיפר: הקבור האלמוני ואני הגענו יחד לקיבוץ במלחמת השחרור, ושוכנו באותו החדר. על עצמו ומשפחתו סירב לדבר כדרך האנשים שחזרו מ"שם", וגם השם שאימץ לו איננו שמו האמיתי. אלמוני בא אליכם ואלמוני נשאר אצלכם. זמן קצר לאחר הגענו נערך הקרב על הגבעות שמצפון. כשלא הצלחנו לגרש את האויב ונסוגונו, נשאר הוא מאחור פצוע קשה. כל הלילה צעק אלינו ולא יכולנו להושיע. בתחילה ביקש עזרה, וכשהבין שכל הקרב אליו מות יומת, ושאין בידנו לעזור, החל לעודד אותנו. אחר כך ביכה את חייו הקצרים, ולבסוף פנה לא אלינו אלא לחסדי שמיים ולעת בוקר נדם. כעבור יומיים נסוג האויב והבאנו אותו לקבורה.

לא נשארתי בקיבוץ אלא שנה. מועקת האירוע וחלומות אחרים טלטלוני הרחק הרחק. הצלחתי בחיי, והקמתי משפחה, ועשיתי קריירה וקיבלתי כבוד. אבל בכל שנה, כשקרב תאריך מותו של האלמוני, אופף אותי אי שקט, ובשנים האחרונות שהמשפחה התפזרה וחדלתי מעיסוקי, אני בא לכאן לבקרו ביום מותו ולמרות זאת אני יודע כי "מעוות לא יתקון". עכשיו ששעון הזמן הגדול מתקתק יש לי בקשה צנועה, כי בבוא יומי תקברוני לידו. ואחר קם והניד בראשו, נכנס למכוניתו וקרא מבעד החלון הפתוח נתראה בשנה הבאה, והניע ונסע.

 

ג.

ערב יורד על הקיבוץ. יושקה יוצא מחדרו בדרכו לאספת חברים שסעיפיה שניים: תביעת המזכירות שהוותיקים יסגרו את מועדון בית הקברות, ובקשתו של האמריקאי להיקבר ליד האלמוני. בצאתו מביתו הוא נעצר ומתלבט, האם ייסע בקלנוע או ילך רגלי. לבסוף מחליט ופונה בצעד אטי וכבד לכיוון חדר האוכל. על הקיבוץ נח כמו שמיכה דקה ריח זבל מעורב בריח ברכות דגים. ממטרה מצקצקת מרחוק, נביחת כלבים עצובה, צחוק ילדים מאושרים. רוח רכה מאווששת בינות לעצים, ציפור תופפת בכנפיה בתוכם, מחפשת מקום ללינת לילה. בדרכו לחדר האוכל הוא שם לב שהמדרכה מחורצת, ובשוליה גדלים עשבים. הוא חולף ליד בית ילדים ישן ואפור שלא נצבע שנים רבות, והפך למחסן לעת מצוא. בחצר עומדות נדנדות חלודות, המגלשה שוכבת על צדה ורגלי סולמה מופנות הצדה בהתרסה. שלד טרקטור ישן שקוע בחול. יושקה נכנס לשדרת הפיקוסים האדירה, שנגזמה לפני מספר שנים, ובמקום הצמרת המפוארת הצמיח הגדם ענפים צרים ועלובים. לרגע במרחק הוא רואה את איזק שכנו מזה ארבעים שנה, שכמנהגו פונה הצדה מהשביל הראשי, קוטף כמה עלים משיח ריחני, ממולל באצבעותיו ומרחרח בתשוקה. עוד מעט ישמע אותו מזמזם ניגון ישן. אלא, שהוא מנער את ראשו ונזכר, איזק נפטר כבר לפני שנה.

בהגיעו לחדר האוכל למרות שרוב ימות השבוע עומד חשוך, ונטוש, כמו ספינה שנתקעה בחול ומלחיה נטשו מזמן, הוא כבר מואר. האספה מתחילה והמזכיר מהסה את הציבור הנרגש. זה זמן רב לא הייתה אספה, ומפאת הנושא הטעון הגיעו רבים. הוותיקים יושבים בצד, קבוצה קטנה מבוישת קמעה. הם נושא הדיון.

מרכז המשק, דור שני למייסדים מתחיל לדבר. בתחילה בדברי נועם ובקשה אבל לאט לאט מתלהם והולך, ולבסוף פונה לקבוצת הוותיקים הקטנה, פניו אדומים מכעס, "מועדון בבית הקברות? הגזמתם לגמרי. אני אדאג לסגור לכם אותו". נהם הסכמה חרישי מהדהד על פני האולם. אחריו עולים בזה אחרי זה, בני קיבוץ, ונכדי קיבוץ ובפי כולם תרעומת ותוכחה. לבסוף ביקש יושקה, שנשא תפקידים רבים בהנהגת הקיבוץ ברבות השנים, לדבר.

בדברו מניעים כל הוותיקים בראשיהם להסכמה. הכרתי את הוריכם, ואתם עצמכם "בני" ו"נכדי". את הקיבוץ שהקמנו, הוריכם ואני, בעקשנות ובחזון, שיניתם ללא הכר. מכול חלומותינו נשאר אך מעט וגם זה הולך ונמוג ברוח הזמן והעולם. את מועדון הבוקר בבית הקברות לא תסגרו לנו, כל שעליכם לעשות, הוא להתאזר בסבלנות עוד כמה שנים... הוא ייסגר מעצמו. לבקשת הזר האמריקאי אני מבקש מכם מעט נדיבות וחסד ולהיענות לבקשתו. כשסיים, נענע בראשו לוותיקים ואט אט הם יצאו מהאספה לעיניהם המופתעות של כל הנאספים, יצאו מחדר האוכל, עלו על הקלנועים, ונמוגו באפלת הלילה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: