מסע אחרון אל הערב היורד / דודו פלמה

מסע אחרון אל הערב היורד

דודו פלמה - כפר הנשיא

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

לזכרו של יוחנן סלע שנפל בקרב על החיים בקיבוץ. שהסתלק בטרם עת, לפני שהספיק לגלות לנו מה יהיה בסופנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

א.

והארץ הייתה תוהו ובוהו, חושך על פני תהום ובדווים סביב.

חבורה של אנשים צעירים מסקלת שדה. מפעם לפעם תעלה תרועת צחוק מתוכם. הגופות הצעירים נוצצים בשמש והשרירים רוטטים מתחת לעורם המתוח והשזוף. לעתים יפצח אחד מהם בשיר וחברו יוציא מפוחית מכיסו וינפח בה במרץ, כאשר חבריהם ימחאו כף בהתלהבות ויחבטו בקצב על ירכם. רק בצללים, בפינות סמויות כמעט מהעין, יעלה עצב כמוס השמור לעתיד.

 

ב.

בעתיד, שעוד לא התרחש עדיין, ישב יוחנן הגנן בסככה של ענף הנוי, שתה קפה שחור עם הל וקרא ידיעה בעיתון: "סביל עבו עמר, בת עשרה חודשים, נדרסה למוות על ידי אביה ביישוב הבדווי בו הם מתגוררים. האב שנהג ברכב מסחרי, לא הבחין בבתו, נסע לאחור ודרס אותה למוות".

"אידיוט" - מלמל יוחנן לעצמו והפך את הדף.

 

ג.

אחרי כמה חודשים בחאן העתיק, החליטו להעתיק את משכן הקבע של היישוב, ההולך ומוקם יש מאין, אל הגבעה שהתנשאה מעליהם.

הימים הראשונים של רקמת החיים שרק החלה להתרחש במקום שהפך להיות שלהם, היו מוארים ופתוחים. הכל רחש וקרא והזמין. האנשים חשו שהם לוקחים חלק באירוע נדיר ואולי חד- פעמי והם עשו הכל כדי שיתקיים לעד. באותם ימים רוויי התלהבות וקסם, הנצח עצמו נראה לא רחוק מדי הודות לעוצמת הרגשות שפיעמה בהם. היו אלה ימים של עבודה קשה ומפרכת. לעתים נראו כמו סיזיפוס המגלגל סלע במעלה ההר אל פסגה רחוקה. אבל כמו סיזיפוס נדמה היה להם שאין קושי בעולם שלא יוכלו לעמוד בו. שאין משימה שיטילו על שכמם ולא יוכלו לה.

 

ד.

יוחנן הגנן הסתובב ליד בית הקברות עם שני כלביו, ג'ורג'י הזאב השחור הגדול ומקסי, כלב מעורב שנשרך אחריהם תמיד, ומלמל לעצמו שיחות רפאים עם עצים ומתים. הוא חרף וגידף את הנערים שהשחיתו את צינורות ההשקיה על הדשא שליד חדר האוכל, והשליך בכעס אבן בשועל חולף, שמיהר להימלט מן המקום בקול יללה דקה.

 

ה.

הכל היה כל כך ראשוני. מבודדים כמעט לגמרי מהעולם שהתרחש מעבר לגבעות הצחיחות, ניהלו את חייהם כאילו הם באמת לבדם. רק הבדווים היו שם תמיד איפה שהוא בסביבה וצפו בהם באדישות עוינת מהגבעות. בלילות היו השירים, ששרו לעצמם ולחופת הכוכבים שהתנשאה מעליהם כבירה וצפופה, ממריאים למעלה יחד עם הגצים שניתזו מהמדורה שסביבה ישבו, עד שלא יכלו יותר לעצור בעד עצמם והם פרצו במחול סוער והאש שכמו אחזה בהם העלתה שלל נגוהות מרהיבים בחשכת הליל. מעל לכל עמדה בהם הרגשה ודאית ובלתי ניתנת לערעור שברצותם הם בוראים עולמות חדשים וברצותם יחריבו אותם בהבל פיהם. הלילה החשוך והרך נראה להם אינסופי ונצחי כמו הזמן שתעתע בהם להאמין שהם פה לתמיד.

 

ו.

יוחנן הגנן ישב לנוח ליד ערמת חול שחור מהמפעל וכתב במחברת של בית-ספר, כשהוא רושם כל אות בזהירות וברצינות רבה, קטע שהעתיק מה"נשיונל ג'אוגרפיק": "בני שבט הדאני. פפואה. גינאה החדשה. מנהגי זיכרון אצל בני שבטים פראיים. על מנת שלא ישכחו את קרוביהם המתים, נוהגים בני שבט הדאני לכרות איבר בגופם שלהם, עם מות קרוביהם, אצבעות בכף היד ברוב המקרים. פגשתי אישה משבט הדאני שבכף ידה הימנית כרתה חמש אצבעות עד לשורש כף היד, ובשמאלית שתיים. חסרונו היומיומי של האיבר הכרות מזכיר להם את הקרוב הנפטר, וכאשר הם נתקפים בכאב רפאים באיבר החסר, הם יודעים שהמת נזכר עכשיו בהם".

 

ז.

יצחק אורן, המחנך הדגול, עמד בכיתה הקטנה, עצם את עיניו בחוזקה ובהתרגשות גדולה נשא דרשה על הספרות האנגלית ותרומתם של דיקנס וביירון לתרבות העולמית. לבה רותחת של מילים כמו נשפכה מפיו וגאתה בכיתה, שהלכה והתרוקנה מן הילדים שישבו בה ובנשימה עצורה יצאו אחד אחד מן החלון. לאחר חצי שעה של משחק כדורסל צוהל במגרש, שבו לכיתה דרך החלון וכשיצחק פתח את עיניו שוב עם הישמע הצלצול הגואל, ישבו כבר לפניו כולם שמחים וטובי לב. "רוצו לשחק" שיחרר אותם יצחק כשהוא מניף בידו בלאות, והם רצו מייד בצהלה גדולה לראות את השריפה שפרצה בצריף של המתנדבים.

 

ח.

הפרות שרעו בשדה שליד בית הקברות החלו לגעות בחרדה כאשר העשן שעלה מהצריף העולה באש הגיע אליהן עם רוח הצוהרים החמה שנשבה. יוחנן הגנן ששמע מבית הקברות את קולות הגעייה, מיהר אל השדה עם הכלבים, ג'ורג'י ומקסי, וכל הדרך לשם צעק עליהם שלא יעזו להבהיל את הפרות. ליוחנן היה רגש עמוק לבעלי חיים.

 

ט.

השנים חלפו כהרגלן, והמקום שהקימו לבש צורה ופשט צורה. כמו בסרט שמאיצים בו את מהלך הזמן. כמו נחש המשיל את עורו. האוהלים התחלפו בצריפים שנדמו להם כארמון לעומת האוהל, עד שמאסו בצריפים והמירו גם אותם בבתי לבנים ומלט. כאשר עברו אל בתי הקבע נדמה היה להם פתאום שכמו שהקבוע גובר על הארעי, כן יעלה בידם לצקת ולייצב את המהות החומקת של הוויית היישוב שרקמו כאן בעמל כה רב, אל בתי הבטון וכבישי האספלט שנמתחו כמו סרטים שחורים ומבריקים על האדמה הכהה שהלכה והתכסתה, הלכה והתרחקה מהם, עד שנעלמה כמעט לגמרי מתחת לקדחת הבנייה וההתפתחות. היישוב התכווץ והתמתח כענק שנעור מתרדמה ארוכה, מתח את איבריו וכמו יצא לכבוש את מקומו במרחבי החלל והזמן.

 

י.

יוחנן הגנן ישב על סלע הצופה לירדן, וכתב שיר לזכרו של חברו מוסי, שעתיד למות רק בעוד כמה עשרות שנים: מוֹסִי הוֹ מוֹסִי כַּמָּה שֶׁאַתָּה כְּבָר חָסֵר./ פַּעַם בְּלֵיל לְבָנָה קָסוּם בִּשְׁנַת 48 רָאָה/ מוֹסִי צְלָלִית טַנְק סוּרִי מְאַיֵּם עַל הַקִיבּוּץ./ מוֹסִי הִזְעִיק אֶת הַחֲבֵרִים בִּבֶהָלָה גְּדוֹלָה./ רַק לְאַחַר שָׁעוֹת מְלֵאוֹת חֲרָדָה/ נִתְגַלָּה לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה סֶלַע בַּזֶּלֶת/ שֶׁבְּעֶזְרַת דִּמְיוֹן מְפֻתָּח/ אֶפְשָר הָיָה לְדַמּוֹת לְטַנְק- / כָּךְ נוֹלְדָה אַגָּדָת אֶבֶן הַתּוֹתָח.//

אַפּוֹ הַבֻּלְבּוּסִי הָלַךְ לְפָנָיו בְּגָאוֹן/ אִישׁ צָנוּעַ, שָׂמֵחַ וּמְלֵא תֵּאָבוֹן./ תָּמִיד הֶאֱמִין אֱמוּנָה לוֹהֶטֶת/ בְּשִׁוְיוֹן, בַּעֲבוֹדָה וּבְלִינָה מְשֻׁתֶּפֶת./ מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב עָבַד קָשֶׁה בַּשָּׂדוֹת/

וּבַלֵּילוֹת עִם חֲבֵרָיו חוֹלֵל לְלֹא לֵאוּת/ שְׁבִילִים מְסַחְרְרִים שֶׁל אֵשׁ בְּפָנֶיהָ/ הַקָּשִׁים וְהַמָּרִים שֶׁל הַמְצִיאוּת.// עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן הָיָה עַל הַבָּמָה- /רוֹעֵשׁ, צוֹהֵל וְתָמִים כִּבְיוֹם הִוָּלְדוֹ./

עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן הָיָה מַאֲמִין עָצוּם/ בַּסּוֹצְיָאלִיזְם, בַּקִּבּוּץ וּבָאָדָם./ וּכְשֶהָלַךְ הַשִּתּוּף וְנֶעֱלַם/ יַחַד עִם הַשִּׁוְיוֹן וְעֵרֶךְ הָאָדָם/ מוֹסִי לֹא יָכוֹל יוֹתֵר לִחְיוֹת/ וְהִסְתַּלֵּק לוֹ בְּיַחַד אִתָּם. לְעוֹלָם.

יוחנן מחה דמעה שגלשה לאט אל תוך זקן הנביא האפור שגלש ברוך על חזהו החביתי והתבונן אל הירדן החותר כמו קללה עתיקה אל ים המוות. אחר כך שרק לכלביו ועלה בדרך הרומית העתיקה אל בית הקברות, כדי לבקר את המתים שכבר ישנם ואלה שעוד יהיו, אלה שרק הוא ראה אותם.

 

יא.

במקום אפילוג:

המקום הזה שהיה פעם שדה, שהפך לקיבוץ, שברבות הימים נעשה לכפר, עבר תמורות כבירות כל כך עד שכבר היה ממש קשה לדמיין את ראשיתו. וכמו אורגניזם מאריך בשנים, חי המקום הזה את חייו תוך שהוא מקיים יחסי גומלין עם בני האדם שנולדו לתוכו ובבוא העת גם מתו מתוכו ויצאו אל מסעם האחרון דרך שדירת הזיתים, כשהם נראים כבר ממש כמוהם, מקומטים, מופלגים בשנים ומלאי ניסיון, אל המקום שבו לא יצטרכו יותר לרשת-ביטחון, מקום בו יהיו סוף סוף שווים באופן המוחלט ביותר שניתן להעלות אותו על הדעת.

 

יב.

יוחנן הגנן התבונן סביב ונופף בידו כמבטל את הכל. תנועתו השוללת כמו העמידה סימן שאלה גדול לא רק על הכפר אלא על היקום כולו.

לאט הסתובב והתרחק לכיוון "אבן התותח" כשהוא קורא למקסי וג'ורג'י להצטרף אליו למסע אחרון אל הערב היורד. דמותו הממלמלת הלכה ורחקה עד שאי אפשר היה להבדיל עוד בין הגוף ההולך ונבלע באפילה לאבנים הגדולות של הדולמן העתיק שניצב כאן מאז החל האדם לרחוש תרבות במקום העתיק הזה.

לרגע אפשר היה עוד לדמיין אותו שורק לכלביו ואז הכתם הבהיר של חולצתו והד השריקה שקעו ברוך אל תוך הסלעים הגדולים, ביחד עם מלמוליו חסרי הפשר, שעתידים להתפענח לכולנו רק בעתיד שאליו לא ישוב עוד לעולם.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: