כשאני רץ גם השמש רצה / דודו פלמה

כשאני רץ גם השמש רצה

דודו פלמה - כפר הנשיא

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

עבר. איך נתבונן אליו, אל העבר, אל מה שיכול

היה להתרחש אחרת: אפשר לשנוא אותו, אפשר

להתגעגע אליו, אפשר לבקר אותו, אפשר להימלט

אליו וממנו, ואפשר לגלותו מחדש. אך חשוב מכל,

אפשר להתבונן בו. כי העבר הוא הנוף של הזיכרון.

 

אהרון הלך בשדה וחשב על גלעד. לפתע נראה לו השדה מכאיב וריק. תמיד כשהיה עובר בשדה היה נזכר בגלעד. גלעד רץ בהתרגשות של תינוק בשדה, בלי לשים לב לשלפים החדים החותכים בכפות רגליו הקטנות, המדממות, זרועותיו הקטנות שלוחות לחבק את כל התבל כולה, והוא צועק בהתלהבות גדולה "אבא, כשאני רץ גם השמש רצה".

 

השדה היה המקום של גלעד ושלו.

בתקופת העיבודים היה גלעד בא אליו אחר הצוהריים, מטפס בזריזות על טרקטור הג'ון-דיר הענק והירוק ויושב לצדו תלם ועוד תלם ועוד תלם עד שהשדה היה נעתר להם ומשתרע מתחת לגלגלי הג'ון-דיר העצומים כהה ומשתוקק עד לאופק.

כל זה עד שהאפיל העולם והערב היורד לאט זרק אלפי גלקסיות של כוכבים נוצצים בחשכה הצפופה והטובה. ואז אורנה הייתה באה וקוראת להם לבוא לאכול ארוחת ערב.

 

גלעד שהיה ערני ודרוך כארנב, היה מבחין בה ראשון וצועק בהתרגשות גדולה "אבא הנה אימא באה". ולאהרון היה נדמה שהוא מתרגש לקראתה כמו שהמלח הצופה מראש התורן בספינה של קולומבוס התרגש כשראה את היבשה שנדמה שלעולם לא תבוא עוד.

אחר כך הלכו לאכול. והכל ניראה היה שריר וקיים כמו העולם, כמו הזמן שמשלה אותנו תמיד לחשוב שגם אנחנו נצחיים כמוהו.

 

(כמו ברוב הסיפורים קודם היה שדה. ולשדה לא היו גבולות. גבולותיו הבלתי אפשריים היו האדמה מלמטה והשמיים מעל. וביניהם, בין שמיים וארץ, רקדו חלוצים מחול לאין קץ. רוחם הסוערת שרטטה שבילים של אש בין כוכבי השחר.

אחר כך זרח השמש וכבר נוצק בטון ההתיישבות. התיישבות חורצת גורלות וגבולות.

הגבולות נועדו להגן מאויב מבחוץ, אך גם להגדיר את קצות השדה לרוקדיו.

מעתה, ככל שירבו הגדרות, כן ילך השדה ויקטן, החלוצים הרוקדים בתוכו ילכו ויחנקו

מרוב גדרות, יעשו קטנים יותר, ויותר פתטיים. לא שלא היו ניסיונות להימלט מן השדה.

אך מי שנכנס לשדה שילם את מחיר הפרדס: אחד הציץ ומת. אחד הציץ ונפגע. אחד הציץ וקיצץ בנטיעות. אחד נכנס ויצא בשלום. וקולו של ר' עקיבא עולה צודק כתמיד- "אמרתי לכם, אל תגידו מים מים").

 

גלעד היה מתוח ונרגש כארנב. מסביב היה חשוך ואפל. לא החשיכה הטובה של ימי ילדותו. הייתה זו אפילה רעה וזוממת. משני עבריו, מוסווים היטב בין השיחים הדוקרים של כתפי הוואדי, הסתתרו חבריו לצוות כשהם דרוכים וחדים כסכין. טיל סאגר התפוצץ בקול ריסוק גדול לתוך הטנק שעמד לא רחוק מהם בחיפוי. חור גדול ומכוער נפער בצד הפונה אליהם ומתוכו בקעו צרחות איומות כל כך, שגלעד חשב שאין גרון אנושי שיכול להפיק קולות כאלה. פגזי המרגמות הכבדות ריטשו את הבתים של השכונות הצפוניות של בינת ג'בייל וקרעו רצועות של הבזקי אור באפלה הדחוסה. כמו בפאב בקבוץ עכשיו, חשב גלעד לעצמו והתחפר עוד ועוד לתוך האדמה והריח הרטוב שעלה ממנה הזכיר לו את ריח התלמים שנפתחו אליו בשדה הרחוק של ילדותו.

 

חורף. מבול. העולם נברא תמיד בחורף. הנה הסתיו עבר וחורף כבד נופל על הארץ בהמון גשמיו. רעמים הולמים ברקות, ברקים שורטים באפלה משתררת וחושך על פני תהום. לעתים תעלה שמש חיוורת ותיגע בקרניים רפות באנפות לבנות נמוגות לאט ברקיע אפרפר.

 

כאשר החלו מטחי הגשם הראשונים של החורף לגעת באצבעות של אוהב מתקרב באדמה היבשה והצהובה מחום הקיץ, הלכה האדמה ורוותה את המים הניגרים אליה מלמעלה ונפתחה אליהם בשקיקה גדולה.

 

אהרון קרא לגלעד הקטן ויחד יצאו לשדה וחצו אותו לכל אורכו כשאהרון פוסע בצעדים הולכים ושוקעים וגלעד מרקד נרגש על כתפיו "יו אבא כמה גשם. מה יקרה כשהשדה יתמלא, לאן ילכו המים אז?". אהרון אמר לו שהשדה שלהם לעולם לא יתמלא במים.

 

"יש בו מספיק מקום לכל המים שבעולם" הבטיח בקולו המיושב והעמוק שהלך ומילא את גלעד המבוהל בביטחון עד כדי כך שהוא גלש בבת אחת ובאופן לא צפוי מכתפיו של אהרון (כמו שעושים ילדים בכל מקום מאז ומעולם) ירד על ארבע וקרב את פניו אל האדמה הרטובה והריחנית ולפתע לא יכול לעמוד עוד בריח האוזון הרטוב שעלה ממנה והוא דחף את פניו לתוכה ונשם כטובע. אהרון משך אותו למעלה וגלעד נשא אליו את פניו הנרגשות המכוסות בבוץ ואמר פתאום בקול מאוד מבוגר "אבא, לאדמה יש טעם של לחם רטוב".

 

גלעד הרים בזהירות את פניו המושחרות בצבעי אדמה שחורים, חומים וירוקים.

"בטח אני ניראה כמו גוש אדמה מלוכלך" אמר גלעד לעצמו תוך כדי שכוחות סמויים של אדרנלין מרימים אותו נגד רצונו ממחסה השיח שמאחוריו הסתתר ומאלצים אותו להסתער בראש הצוות שלו לעבר הבתים שמאחריהם עלתה ביבבה צריחת טילי הקטיושה ששוגרו לעברו השני של הגבול. "הם הולכים ליפול בשדה שלי" נחרד גלעד כשלפתע נגמרו המטרים האחרונים של השטח הפתוח והוא ואנשיו מצאו מסתור בתוך אחד הבתים.

 

באביב עמד השדה ונשם את השמש המתחממת והתמלא בדשא עשב ופרחים בשלל צבעים כמו נשפכו לכל עבר על פניו המזמינות. אורנה, אהרון וגלעד היו יוצאים אל השדה שלהם וחוצים אותו לאורכו כשהעשב הרך מלטף את קרסוליהם. כאשר הגיעו אל אמצע השדה היו נשכבים על גבם ונושאים עיניהם לשמים הכחולים שמלאו בעננים לבנים שלבשו צורה ופשטו צורה כל הזמן.

 

"הנה טירה" קרא גלעד בהתרגשות "והנה סוס" אמרה אורנה בקול רך. אהרון עצם את עיניו והקשיב לקולותיהם ההולכים ומתרחקים ממנו לאט ושקע לתוך תנומה טובה.

 

גלעד שהתרוצץ סביב כסייח פרוע ממיצי האביב שגדשו את איבריו, צנח לפתע לתוך חיקו של אהרון שהתעורר בבהלה ומיהר לחבק אותו כדי שלא יראה שנבהל. גלעד הבין את החיבוק כהזמנה להתגוששות והחל להיאבק בו בכל כוחותיו. אהרון חיבק אותו בכוח והרגיש איך גלעד נמס אל תוכו. ואז אורנה הצטרפה אליהם והם התגלגלו בעשב האביב עד שכלו כוחותיהם והם שכבו שם ורק התנשמו אחד לתוך השני. כאשר הפרות הרועות בשולי השדה החלו לגעות את תפילת הערב שלהן, קמו שלושתם בליאות התנערו מהעשב שדבק אל גבם והלכו הביתה כשהם מלאים עד גדותיהם באותו סוג של רגע שכשהוא מתרחש אתה משתוקק, כל כך משתוקק, שימשך לעד אין- סוף.

 

בינת ג'בייל הלכה וחרבה. לאט ובהתמדה. פגז אחר פגז. בית אחר בית. הפגזים חלפו מעל ראשיהם לכל עבר ומכל עבר. הייתה הרגשה שאיש אינו יודע מי ולאן הוא יורה.

 

כאשר לפתע נדלקה שמש גדולה ויוקדת שהלכה וקרבה אליהם בהתמדה עיקשת, החלו גלעד ואנשיו לרוץ לעבר מחסה אחר. "כשאני רץ גם השמש רצה" רצה גלעד לקרוא לעבר חבריו שקמלו לפתע באור הגדול שאפף אותם. גלעד הלך ונמלא באור השמש שהלכה ותפחה ומילאה את כל היקום, עד שאי אפשר היה עוד להבדיל בין גלעד לבין האור. צחנה גדולה וקשה של אבק שריפה עמדה באוויר. במקום שבו רצו קודם נפער לוע שחור גדול ושרוף וגיצי אש קטנים בערו בשוליו כנרות זיכרון ההולכים וכלים.

 

אהרון ישב לבד בקצה השדה שלהם, התבונן בעשב השקט ונזכר בגלעד.

כאב גדול ויציב עלה בו. הארץ הזאת, חשב לעצמו במרירות, כמו השדה הזה, שאנחנו מתים עליו וממנו, ישנו בה העניין הזה שאבות עוקדים בה תמיד את ילדיהם על איזה מזבח כלשהו. יש משהו באוויר ובנוף, שמטריף את החושים ומעמיד מיד בניסיון. תולדות הניסיון הזה חרוטים במסרקות של ברזל כצלקות מכערות על פני הארץ ושדותיה. ובנפשנו תבער העקדה ותכלה בנו ולא תרפה עד שנמצא כולנו מנוחה נכונה באדמת השדה הטובה.

 

"כשאני רץ גם השמש רצה" אמר אהרון בשקט לעצמו ולשדה והלך לו משם לתמיד.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: