רפי (שלוש תמונות) / דובי ברק

רפי (שלוש תמונות)

דובי ברק - [יסעור]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

פרולוג

 

"רפי מת". כן, זו עובדה, כנראה. צריך לשנן את הנושא ולהתאמן בו עד שאגיע להבנה, לשלמוּת.

איור מאת יעקב גוטרמן

איני מבין מדוע אני כה מתקשה במקרה של רפי. הרי כיליד הארץ הייתי צריך כבר להתרגל למצב בו גדלים עם אנשים, מכירים חבר'ה מפה ומשם ולאחר מכן נפגשים בהם במסגרת המרובעת, הכול-כך מוכרת בעיתון, ואין אלא לסמן להם 'אהלן' עצוב. בעבר, לעתים נדירות לאחר פעילות מבצעית זו או אחרת. היום, לאחר מלחמת יום כיפור הצפה, העיתון מלא בהם. קורה ולאחר שאני קורא אין לי אלא ללוות את ידידי המתקמט ברטיבות האסלה עד שהוא נעלם במערבולת, בנבכי הצינור...

 

יש הרבה מתים באוספי. זהו אוסף מסודר בקפדנות. הם מסווגים אחד אחד לפי נושא ההכרות עמו, משך ההכרות עמו, רחשי הלב... אוסף נדיר. מדי פעם אני נוטל את אלבום זכרוני ודפדף בזיכרוני, מתבונן בהם בהעבירי לפני את דפי חייהם המוכרים לי. קורה ואני משתקע באחד מהם כמנסה להעלות דפים מצהיבים מיומן חיים, אולם, ברגיל אני פשוט מרפרף במבטי על פני הדמויות. הללו שתמונתם כהתה ושוב איני מוצא כוח להתקינה מחדש פשוט נתלשים מתוך האלבום, מפנים מקום לאחרים...

 

רפי הרס את כל התכנון, כל ההקפדה והתיוק לפי זמן ההכרות, מקום ההכרות, הֶקְשר ההכרות. משבאתי להכניסו לאלבום, כהרגלי, לא מצאתי מקום לשבצו בו, הוא השתלט על כל המרחב. הכרתיו זמן קצר מבחינה כרונולוגית, מתקופת הי"ג לפני הצבא, אולם זמן ארוך מבחינה נפשית: רפי צבע את נערותי כאילו היה שותף לה. לעתים נוכח בחיי לאחר מותו ואפילו עכשיו בעת הכתיבה הוא נועץ בי את עיניו החולמניות הקורנות ובוחנות כאחד: 'מה אתה עושה? נו, באמת!?'. רפי מרחף אי שם בראש הרשימה מסרב להתמקם, אינו נכנע להגיון. כאילו היה רוח רפאים משוטטת שנשארה לפליטה מימי הביניים. לועג לכל רשימותיי נמנע בכל תוקף להיכנס בניירותיי. ימים שאני מנסה לאכוף אותו לסמכויות הסדר וההיגיון. "למי יש זכות להיות רגשני? להעלות זיכרונות? קוברים וחסל. מחר הן צריך לקום בבוקר לחלוב פרות, להתפלמס ברעיונות, לבנות את הארץ! לקבור אחרים..."

 

והוא בשלו, מביט בי בעיניו החולמניות מצחו הגבוה ושערו המתולתל, השחור, הגולש מטה אל עיניו. לרגעים נראה בעיני כאילו הצטחק למבוכתי.

 

כל עמלי, עמל של שנים, בבניית תמונת העולם, בתפיסה ריאליסטית של החיים, מתמוטט כמגדל קלפים וידי קצרה מלהושיע. לחשתי לעצמי במחשבותיי "התרגשות רגעית, יקירי, זה יעבור". אולם ידעתי ששקר אני עושה בנפשי, שכן פצע דרכו שהוא מגליד עם הזמן, חורבה דרכה שהיא הולכת ונחרבת הולכת ומתערערת... להקים בנין חדש תחתיה? איך אוכל ואבניי הן אבנֵי אותה חורבה.

 

I . מילואים

 

היינו ישובים בחוץ, על החול, ליד האוהלים. אוירו הקריר של ליל קיץ ליטף קלילות בלחיינו הבלתי מגולחות. ריבוא כוכבים ערירים ורחוקים פרושים מעלינו כמרמזים על עולמות אחרים. עולמות שלא הכרנו והשתוקקנו להם. האוויר הבהיר שטוף אור ירח, נשא חרישית את דומיית מרחבי המדבר, כה שקט וכה טעון. דווקא כאן, בשגרת היומיום הקונקרטית ומזיעה התעלה הרגש למחוזות של אי הכלה... "תביט בכוכבים. חושב שלו היית עיוור מלידה היית רואה אותם?" רפי לא המתין לתשובה והיה חופן חול בידו ומסנן אותו בין אצבעותיו למול הירח. הבטתי בו. ישב בסיכול רגליים כבדואי מלידה, גבו רכון מעט קדימה ומבטו שלוח לאי שם. נראה כמקשיב למנגינת קסם הנשמעת ממרחקים, או, מליבו פנימה.

 

ישבתי לצדו, מבקש לצאת מתוך הוויית המילואים העוטפת אותי בפרגמטיזם דביק: כאן ועכשיו - השולי הוא העיקר. עמידה בזמנים ובמשמרות קבועות, חדגוניות. אפסות מלאה את לבי.

 

כה מהורהר ושותק נראה עד כי נדמה לי כאילו התבוננתי בספינקס אבן אשר אלפי שנים ניצב בתנוחה זו באמצע המדבר. "עיוור בודאי היה ממציא לו מאורות אחרים בעולמו החשוך," עניתי בהתבונני בו. לאחר דקה ארוכה הגיב "אולי אינו צריך אור משום שעולמו אינו חשוך כמו שנראה לנו," חיוך חלף על פניו. חיוך ביישני ומצטנע. לעצמו חייך, למחשבותיו שלא הכרתי. הדקות התארכו לאיטן, כפי שנהג לומר . "אני שייך למחוג הקטן בשעון". יש והייתי מתמלא רוגז למראה השלווה האולימפית בה הוא היה מעביר את זמנו, סוחט דקה דקה מהיקום, כאליו כל הזמן שבעולם נתון ברשותו...

 

"השמיים מחייכים," אמר בלחש כשעיניו התכולות מתרחבות, גומאות מרחקים. עיניים אינסופיות. לאחר זמן מה עצם את עיניו לאיטו ומצחו נתקדר כאילו השלים מחשבה במוחו. חשתי בהתרגשות האוחזת בו. שלח את ידו הרוטטת מגששת באפלה כמחפשת משען. הושטתי לו את כף ידי והוא אחז בה בחוזקה. ביקשתי לחוש את שהרגיש ולא הצלחתי. "ייתכן שעיוור רואה כוכבים מופלאים מהללו שאנו רואים," אמר ופעימות ליבו העזות נשמעות בקולו. פתח את עיניו והביט בי, מבעדי, אל עבר עולם רחוק. נשתתקנו. פאוזה ארוכה.

 

"השמיים מחייכים..." פתח והשתתק. חשתי בעננה החולפת על פניו "יכול להיות שהלילה נרצח אדם?" הפנה מבטו הפתוח אלי בשאלה. "חשיבה מלאכית," הרהרתי בליבי ובקול הוספתי "בודאי, הרי כל רגע נרצח אדם". שמחה לאיד נשמעה בקולי. רפי חפן את תשובתי במצחו המתקדר. רגע ארוך נראה כחוכך בדעתו ואחר אמר באנחה "כנראה שאלוהים אדיש ליופי".

 

הלילה ניגר טיפין טיפין. כוכב נפל. "כוכב," אמרתי. רפי הרים מבטו. עקבנו אחר שובל אורו הנמשך כהרף עין. הכוכבים זהרו קרירים ורחוקים כאילו כלל לא הרגישו שאחד חסר במערכת, ואולי לא הרגישו. טל כיסה את בגדינו. חשתי צמרמורת קור בגבי. רפי רכס את מעילו. השומר הגיע אלינו בצעדיו הכבדים כשחגורו ונשקו מפריעים דממת הלילה בגניחותיהם "מה העניין חבר'ה?" שאל שאלתו סתמית כדרך אנשים שהשעמום מציקם. ידעתי כי אינו מצפה לתשובה והחרשתי. הרהרתי בליבי אם השגיח רפי בבואו. רגעים ספורים עמד השומר מתעסק בחגורו ואחר הפליג מתוך עולמנו בגררו אחריו את הד נעליו עד שנעלם. הבטתי בשעון. רפי קם והפטיר "השתדל לא לחלום. לילה טוב". והלך חרש לביתן. חמקתי לעבר אוהלי שבשדרת האוהלים והשחלתי עצמי לשק השינה המחוספס.

 

II . הדרכה - לפני צבא

 

-"בוודאי שהקיבוץ זו קונסטרוקציה חברתית חולפת. מה חשבת שהיא נצחית? תראה איך שרק בחמישים שנה השתנה כל-כך הרבה".

 

- "אז מה הטעם?" המשכתי להקשות "שאנו כה חרדים למבנה הארעי הזה? כל כך חוששים שיקרה לו משהו. בנוסף אנחנו מנסים לספר לחניכים כאילו זו הדרך היחידה". רפי נענע בראשו לוגם מכוס התה שעמד מולו. נטל עוגה, קניתי עוגה במיוחד לביקורו, ותחבה אל פיו. "לא רע," מלמל בסיפוק.

 

"ראשית, איני יודע מה אתה מספר להם," המשיך בשיחתנו "אני, על כל פנים, כמעט ואינני מזכיר את הקיבוץ בפּעוּלוֹת. אנחנו מדברים בעיקר על ערכים כלליים ותתפלא עד כמה הם מסוגלים להעפיל לפסגות אלו. מעולם לא חשבתי שבבית שאן מסתובב נוער כזה". חייכתי למולו בחומרה "תפסיק להיות גזעני, לא הכרת אותם קודם - זה הכול". רפי התחיל להצטדק אולם הפסקתי אותו "מה זה חשוב, כרגע אנחנו מדברים על הקיבוץ ולא על הפעולות".

 

"רגע של אמת," אמר רפי. הרצנתי והאזנתי לו. מקובל היה בינינו שהכרזה זו באה להצביע על דברים הנאמרים מלב אל לב, להבדיל מפינג-פונג שכלתני מבריק שבו היינו מורגלים בהיותינו מדריכים.

 

"לגבַּי מסלול חיי הנו הנצח. הוא למעשה העולם עבורי לכן הדיבורים על מחזוריות של ההיסטוריה לא תופסים. במסגרת הנתונה הזאת אני חייב לבחור לי את אחת האלטרנטיבות הקיימות בעולם. את אותה אפשרות שבה אני בוחר לחיות אני חייב לראות כטובה ביותר, כאמיתית ביותר, שאם לא אני עלול לאבד את טעם חיי, את האמוּן בחיים או בעצמי. לכן אין חשיבות אם במבט היסטורי לאחור יגיד, בעוד שלושים שנה, איזה רפי אחר, בצלמי ובדמותי, שהבחירה הייתה שגוייה. אני כשלעצמי כבר לא אהיה קיים ולכן אותה האמירה לא תופסת לגבַי". היה רגע של דממה. חייכתי לנפשי לנוכח הביטוי "אני כשלעצמי". שניכרה בו שארית 'התקופה הקאנטיאנית' של רפי, ואמרתי "אני חושב - משמע העולם קיים". נראה שחיוכי ניכר על פני ורפי התפרץ "אתה לא מסוגל להקשיב בלי לחייך? מתי תתחיל להיות רציני?". החיוך פרח מפני. הבטנו אחד בשני, זיק נדלק בעיניו. שנינו פרצנו בצחוק משחרר. ניגשתי לפטפון והנחתי עליו תקליט. אחד מארבעת התקליטים שהיו לי. הרמקול השמיע "Enrico Macias Et voilà" (בבקשה, הנריקו מסיאס), לאחר חריקה השמיע שוב "Enrico Macias Et voilà" וכך חוזר חלילה, משום שהתקליט היה שרוט. דקות ארוכות שמענו ברוב קשב את הפתיחה הקטועה ולאחר מכן הרמתי את המחט והצהרתי "שמענו את הפתיחה לסימפוניה מס. 1 מאת רפי ב.ד".. המסיבה הייתה בעיצומה.  

העיניים חייכו ואושר היחד הטוב השתרר בין המסובים. מסיבה בשניים.

 

לאחר שהמולת השמחה הרעשנית שככה ופינתה מקומה לחגיגיות שקטה אמרתי "הבעיה היא שלא ניתַן לך לבחור. אתה גדל בביוטופ המכוון וקובע את הבסיס לתפיסת העולם. הרי אתה מקבל דברים כמוחלטים עוד לפני שאתה מתחיל להבין על מה מדובר. כושר ההזדהות האינטלקטואלית מגיע בשלב שבוא אתה כבר כמעט קובייה בהשקפותיך. בדרך כלל יותר משאתה נוטה לבחון את היסודות אתה מעסיק את מוחך בהצטדקויות אינטלקטואליות לתפיסת עולמך. כשאתה מתבונן בראש מורם ובטוח ומבקש לנחות מתוך 'הרוח החופשית' אל הטוב, לדעתך, אל האמתי והיפה, אתה שוכח את רפי שלפני חמש-עשרה שנה היושב על הסיר וכבר אז יודע המון דברים. פרקי מוסר שלמים. מה מותר, מה אסור ומה יפה".

 

רפי חייך ואמר "אם ישנה בכלל אפשרות של שחרור מכבלי הסביבה, שחרור מה'קובייה' כמו שאתה קורא לזה, הרי זו רק האפשרות האינטלקטואלית. איש אינו יכול לגדול בבת אחת באינסוף מקומות ומצבים. אי אפשר להכיל את הכול על בשרך..." המשכתי לעקצו "מקבל! מקבל! הבעיה היא שרק יחידי סגולה מצליחים להשתחרר מהמוסכמות, כלומר, ליצור מוסכמות חדשות. לא כולם. צריך לפחות להיות אמן על מנת שהרוחני שבך יצור משהו חדש. כמובן שגם החדש הזה נשען על מקורות. אולם, הוא מתעלה מעליהם - הוא יוצר..."

 

רפי נבוך. מבטו השתמט ממני בחפשו נקודת אחיזה. שניות מעטות ניהל רב שיח בנפשו. עקבתי אחרי עיניו החושבות אשר קיבלו גוון כחול כהה של ים סעור. אט אט הרים מבטו ועיניו נצצו "כן, צריך להיות אמן בשביל להתעלות מעל לסביבה, צריך ליצור משהו..." הוא השתתק. רכנתי לעברו ואמרתי ברוך "גם הדרכה זו יצירה, כל דבר הגורם לאושר הינו יצירה. היצירה האמיתית היא להיות מאושר ושלם עם עצמך". רפי מאן להתנחם. חשתי שמילותיי מתמוססות בחלל בלי שירגיש בהן. לא שיערתי את עצמת המכה של היות עצמך במלוא מערומיך מול עצמך. דקות קרות וארוכות חלפו. הרגשתי כי חלפה השעה.

 

"יש לי ישיבת מדריכים בארבע" הכריז "אני חייב להגיע בזמן". קם והלך.

 

"אתה אינך חייב, אתה רוצה," קראתי אחריו.

 

הוא הפנה אלי מבט משורעף שחיוך הבליח בו כמעט בעל כורחו "תצלצל אלי לפני שתבוא בשישי".

 

הבטתי בו יורד במדרגות הבית הדו-קומתי בו גרתי. צר כתפיים וגבוה. שערו השחור המתולתל מתבדר ברוח "כמה לא שייך לרחוב, "הרהרתי "בקושי מתאים לכדור הארץ..." משנעלם בעיקול הרחוב נפניתי לחדרי. קומונה עלובה. זרועת ספרים וחוברות הדרכה. כמה הייתה שוממה.

 

III . מלחמה

 

לאחר ההודעה על הפסקת האש. מרחוק נשמעים, מדי פעם, הדי חילופי אש וארטילריה. הפלוגה זרוקה בראש גבעה, טרם התארגנות. כלי הרכב פזורים בשטח ללא סדר. המתח מתחיל להתפוגג. אני מביט מסביב והנה הכביש הנו רק כביש, השיחים - שיחים, הטנק השרוף במרחק חמישים מטר הנו רק טנק שרוף – דומם. החבר'ה עדיין המומים מחילופי היריות והנופלים אשר רק אמש... יש השרועים ארצה, מדובללים, תופסים חרוֹפּ. השאר מצטופפים בחבורות לוגמים בהנאה כוס קפה שלוותי מתוך קופסת שימורים משומשת. מחליפים חוויות בקולות עזים ותנועות ידיים מהירות.

 

המ"פ עדיין יושב על הג'יפ בהאזנה לקשר, מחכה לפקודה...

 

רפי, מבודד, נשען על גלגל אחורי של ג'יפ ועיניו התכולות בוהות במרחקים. מבטו פונה מזרחה לעבר האגמים הגדולים, הירק הרב והחולות השוממים שבאופק. לידו מונחת מחברת ועפרון. מדי פעם נשלחת ידו בגניבה לעבר המחברת. בתנועות חפוזות הוא מייצבה על שוקו אוחז בעפרון כמבקש לרשום דבר מה ושומט אותה לאדמה.

 

- בהפוגות בין ירי למשנהו היה פולט אלי בצחוק "אל תדאג, בי לא יפגעו, אני הרי לא משתתף במשחק". כשהיה נגמר שלב קשה בלחימה היה מחייך חרישית כאומר להסיר דאגה שאינה במקומה.

 

ניגשתי אליו באיטיות כשקופסת קפה בידי. כשנעמדתי לידו הבחין בצִלי והרים מבטו. "רוצה קפה?" נתחייכתי. מיהר לתחוב את המחברת מתחת לרגלו. "תודה, שים את זה פה," הורה בידו על אבן שטוחה. הנחתי את הקפה ואמרתי "להתראות מאוחר יותר". לא הייתה תשובה. המחברת נשלפה כשהתרחקתי.

 

נזכרתי בשיחה האחרונה בינינו בה אמר "מוכרחים לחשוב, זה לוקח זמן". המאורעות חלפו לידו. היה מביט בהם כצופה בסרט. לעיתים מעיר הערות אולם לרוב היה שותק ומהרהר. כעת יותר מהרגיל הייתי מתאווה להחליף עמו מילים, לשמוע על המתרחש במוחו המעבד חוויות. הבטתי בו בשחור שערו ועיניו המביטות למרחקים לא ידועים. כנשר דואה המביט את מרחבי המדבר מגבוה. מחוץ לזמן, מחוץ למקום – משקיף מרחוק. מעין רוּחַ בלתי פגיע אשר שט בינינו. דמותו הקרינה שלמות ממנה נבע ביטחון קיומי כה גדול עד שלא עלתה המחשבה לשייכו אלינו לפלוגה. חבורת ברנשים אשר חתיכת עופרת הופכת כל אחד מאיתנו מידית לבר-מינן. רפי השקיף על מרחבי המדבר, ספק רואה את מחשבותיו ספק חושב את מראותיו. מעל למקום ולזמן.

 

שלוש דמויות צצו ממזרח שמש. משהתקרבו נוכחנו שהם לבושים מדים בהירים. בצעד קצוב ובוטח צעדו כשכלי נשקם תלויים על הכתף. כהרף עין תפסנו את נשקנו ודרכנו אותם. "ארפע אידק!" (ידיים למעלה!) נשמעה צעקה. שלוש הדמויות התקרבו בצעד שאנן כאילו הצעקה היא מחוץ לטווח שמיעתם. כשלושים מטר לפנינו נעמדו והחלו מתדיינים בינם לבין עצמם. "ארפע אידק!!" חזרה הצעקה והפכה היסטרית. באיטיות הרים אחד מהשלושה את נשקו, ייצב אותו על כתפו וירה...

 

"ר..." נחנקה השאגה בגרוני לשמע טחטוח הצרורות שבקע מכל עבר. רצתי אחוז אמוק לעבר הג'יפ הקיצוני... ישב, נשען בגבו על גלגל הג'יפ. חיוך על שפתיו ומבטו בוהה במרחק... שולי המחברת הציצו מתוך שלולית דם. נטלתי את המחברת. היא אצלי בביתי. אני מנסה להסיר את כתמי הדם שדבקו בדפיה. אני יודע שהם ריקים...

 

אפילוג

 

"רפי מת". כן, זו עובדה, כנראה. צריך לשנן את הנושא ולהתאמן בו עד שאגיע להבנה, לשלמוּת.

 

איני מבין מדוע אני כה מתקשה במקרה של רפי. הרי כיליד הארץ הייתי צריך כבר להתרגל למצב בו גדלים עם אנשים, מכירים חבר'ה מפה ומשם ולאחר מכן נפגשים בהם במסגרת המרובעת.

 

עובדה. רק הזיכרון מתעתע.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: