דניאל בגוב הכבשים (מאגדות הקיבוץ) / דובי ברק

דניאל בגוב הכבשים (מאגדות הקיבוץ)

דובי ברק [יסעור]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

איש היה בכפר בגליל, דניאל שמו. והיה האיש צדיק ותמים ואין לו אישה ואין לו בנים.

איור מאת יעקב גוטרמן

רועה הכפר היה. עם בוקר אור היה יוצא עם הכבשים לשוח באֲפָרים. מחבב היה דניאל את הכבשים ואף הן חיבבו אותו. ובשעת צהריים, עת העדר לוחך עשבים, הייתה באה כבשה מוכה ואומללה, מניחה ראשה על ברכיו ופועה צרותיה, היה דניאל מקשיב לתלונתה אף מנחמה ומפייסה. לעת ערב היה כונס את העדר ומנהלו אל מכלאותיו.

 

כך כל הימים, דניאל ידע את כבשיו ואף הן אהבוהו.

 

וראש הכפר זקן וכוחו סר מעליו ועיניו כהו מראות ולבו פסק, וימת. ביקשו האנשים ראש כפר חדש ולא מצאו, ויחפשו בכל בתי-האב ולא נמצא בן-חיל, עד שבאו אצל דניאל ואמרו לו: מלוך עלינו.

 

ודניאל איש צנוע ותמים ופניו יפים ומאירים, אמר להם: כיצד אהיה לכם לראש ואין לי אישה ואין לי בנים ולא ידעתי לשרות עם אנשים?

 

וישובו ויפצירו בו וישטחו בפניו כל מעלותיו: אמנם אישה ובנים אין, אך לב רחב לך ופניך מאירים וידענו גם ידענו מה נאה יחסך לכבשים, היֵה לנו לראש ורועה כאשר היית לכבשים.

 

ודניאל איש צדיק ותמים, אמר: לו יהי כן, אם בזאת אתם חפצים, אולם העידותי בכם כי אנוכי הלא ידעתי רק את הכבשים.

 

ודניאל היה לראש ורוחו צלחה, והיו נשות הכפר שמחות והבעלים טובים. והיה כי באה אליו אישה מוכה ואומללה, מניחה ראשה על ברכיו ושוטחת צרותיה, היה דניאל מקשיב לתלונתה אף מנחמה ומפייסה, כדרך שידע את הכבשים. והכפר נמלא אורה, נשים קשות יום העלו חיוכים וגברים קפוצי אגרוף היו מלטפים, וכל המדנים והמריבות פינו מקומם לאושר ושמחות.

 

איש אחר היה בכפר בגליל וירבעם שמו, שלא שבע נחת והיה רוטן ורוגז. ולו אישה אשר היה מתעמר בה כל הימים, והיה מקנא בדניאל ומבקש לו המלוכה.

 

היה אומר לעצמו: אלמלא דניאל זה הייתי אני ראשון בין שווים, וכה הציקו הדבר עד שעמד לרגל אחר סוד הצלחתו של דניאל. חקר ובלש ומצא את שמצא ונודע כי ידע.

 

ונקהלו כל אנשי הכפר ויעמדו על דניאל ויאמרו: הכך ייעשה לנשותינו ותחת כל עץ רענן?

 

וייבנו עמוד על הגבעה ויבקשו לתלות את דניאל אשר קלונם הראה. ותייללנה הנשים ותהי זעקה גדולה: הבאין משפט תיהרג נפש בעמה? וייאספו אנשי הכפר בגליל ייקהלו סביב הגבעה ודניאל עומד למול העדה.

 

ודניאל איש תמים ופניו קורנים פנה אל העדה וכה אמר: רועה הכפר אני ואין לי אישה ובנים ואני ידעתי רק את הכבשים, ותיקחוני מאחרי הצאן ותשימוני לראש ואני אמרתי אליכם איני יודע דרך אנשים. ואתם הפצרתם בי ואמרתם 'לב רחב לך ונאה יחסך לכבשים - רעה אותנו כאשר רעית העדרים'; וכזאת עשיתי ולמה תרעו לי ואת חיי תבקשו ואני, הלא בעצתכם הייתי לרועה לאנשים. ויכל דברו.

 

ותמלא העדה מבוכה רבה ויאמרו איש אל רעהו: לא לנו לשפוך דם נקיים, לכו ונשבינו אל הצאן וירעה את הכבשים. וישיבו את דניאל אל הצאן וייקחו את ירבעם תחתיו וישימוהו לראש הכפר. והכפר שב להיות כבראשונה והנשים קשות יום והגברים באגרופים קפוצים. וירבעם מולך בכפר ביד רמה וללא מצרים.

 

כך כל הימים.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: