גצק מציל את הילד הערבי / דרורי למדן

גצק מציל את הילד הערבי

דרורי למדן - קיבוץ נגבה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

[מתוך ספרו: "אלף מילים - תמונה אחת"]

 

איור מאת יעקב גוטרמן

זהו סיפור העובר אצלנו מדור לדור. הסיפור עובר מדור לדור גם אצל הערבים שהיו פעם שכנינו והיום הם במחנות הפליטים בעזה עם בניהם ונכדיהם.

 

וכך היה: בשנת 1941 הקיבוץ היה בן שנתיים ויצא כבר מה"חומה ומגדל". באר א' כבר הופעלה והתחילו להניח קווי מים לשדות.

 

יום אחד הגיעו בבהלה כמה ערבים מהכפר השכן "בית עפה", נושאים על הידיים ילד כבן ארבע ועל ראשו מולבשת "מופה" - ששה "צול" - מברזל, חלק מקו המים המורכב עכשיו בשדות. ה"מופה" היא טבעת מתכת ברוחב של עשרים סנטימטר ובתוכה הברגה לחיבור שתי חוליות צינור של קו המים. הילד הלביש אותה על ראשו כאילו שהיא כתר מלכות, המופה גלשה אל צווארו ושם נתקעה. הילד הולך ומאדים, הולך ונחנק והנפיחות עולה וכבר ברור שעכשיו לא ניתן לחלצו.

 

כולם רצים לצריף המרפאה הקטן, אל הרופא - ד"ר רותם שהיה אז חלוץ צעיר, ולימים פרופסור רותם, מנהל בתי חולים ומוסדות אחרים. הוא חי חיי קיבוצניק ועובד עם החברים בשדה, כי כל החברים בריאים. מישהו הזעיק אותו. הערבים האמינו שהרופא יציל את הילד כפי שריפא חולים אחרים שלהם שהיו באים למרפאת הקיבוץ - השכן החדש.

 

ד"ר רותם עמד אובד עצות וסביבו כל חברי וילדי הקיבוץ וגם המוני ערבים מה"חמולה" של הילד. המתיחות בשיאה: הילד כבר התחיל להכחיל, אנשים פשוטים מסביבו מרחמים עליו ואילו אנשים בעלי תפקידים ביחסים עם הערבים, (המוכתר, המזכיר והמורה לערבית האחראי ליחסים עם ערביי הסביבה), אלה מודאגים מהסכנה ליחסי השכנות שזה רק החלו. אם הילד ימות בגלל הפיתוח של קווי המים ה"ציוניים" הסכנה רבה. במיוחד לאחר שלא מזמן כבר נפצע ברגלו ערבי אחר בעת סלילת הכביש ה"ציוני", החדש לנגבה.

 

לפתע נשמע קולו של גצק המסגר: "מהר מהר למסגרייה!" לגצק הייתה סמכות טבעית רבה בגלל ידע טכני והמצאות רבות שכבר עזרו בכל ענפי המשק הצעיר.

 

הוא התגבר כבר על קשיים טכניים רבים, הרחק מהעיר הגדולה. כשגצק אומר - מיד מאמינים וכווווווולם רצים למסגרייה הקטנה ועומדים במעגל גדול סביב גצק, סגנו הנצחי פייטרק והעוזר השלישי, נצחי גם הוא - דופצ'ה. שני העוזרים האלה מבינים את שפת הגוף של גצק ומספיק להם רמז קטן ואולי מילה קצרה בפולנית - להבין את אשר יש לעשות - ומהר.

 

פייטרק פותח את שפתי המלחציים הגדולים עד כמה שאפשר, דופצ'ה, בעל ידי הברזל הענקיות כבר מרים את הילד הערבי וגצק קובע איך ומה. שמים את הילד במהופך, ראשו עם המופה בתוך שפתי המלחציים וגצק מכוון: אוזן ימין לצד שפת מלחציים ימנית ואוזן שמאלית לשפת מלחציים שמאלית.

 

הקהל הגדול, יהודים וערבים עומד המום!!! "מה? עכשיו יחתכו את הברזל, ומה עם הילד? ". עדין איש לא מבין מה גצק, הלאונרדו דה וינצ'י של נגבה, מתכנן.

 

אני, שגם כן עמדתי שם בין ילדי הגנון, בטוח שבשלב הזה גם פייטרק ודופצ'ה עוד לא ידעו מה הגאון תיכנן. אבל ביצעו כל דבר ואמינו בו.

 

"להדק," פוקד גצק, "להתחיל להדק את המלחציים," פייטרק מהדק ודופצ'ה ממשיך להחזיק את הילד במהופך מעל שולחן המלחציים... ומכיוון שדיבר בפולנית - שפת המסגרים בינם לבין עצמם... כנראה שאמר: "עוד, עוד,"...

 

במבט מלמעלה - "המופה" העגולה מתחילה לקבל צורה אובלית, אליפסית - בדומה לראשו של הילד והציבור מסביב מתחיל להבין את ה"קונץ".

 

כולם מתרגשים ומתוחים. "עכשיו להרים את הילד החוצה," כך גצק, ודופצ'ה החזק בעל הדמות ה"דובית" משהו - שולף בעדינות את הילד הערבי, רגליו כלפי מעלה, הופך אותו ומעמיד אותו על רגליו על רצפת המסגרייה, כקוסם המסיים להטוט. חסרה כאן אולי רק קידה קלה ומחיאות כפיים. (לא אחד כדופצ'ה יקוד קידה ולא הקהל המתוח הזה ימחה כפיים).

 

את אנחת הרווחה שפרצה אז מפיהם של כל המתקהלים שמעו לדעתי מנגבה עד בית עפה ועד עיבדיס וה"משטרה"... ואולי אפילו עד מחנה הצבא האנגלי בג'וליס. (הישובים "שדה יואב" ו"יד נתן" עוד לא היו אז, אחרת גם לשם זה היה מגיע).

 

גצק היה לגיבור היום. הערבים לא מצאו מילים להודות לו. מכיוון שאז הייתה לו עדיין רק בת נתנו לו את הכינוי: "חוואג'א, חאג', גצק," למרות שלא עלה ברגל למכה הקדושה. השם החדש בא במקום שמו הקודם "אבו עדנה", שאין בו כבוד רב, כמו שכל "אבו אל בנת" הרגישו די מסכנים באותם הימים... למרות שאמרו: "לא חשוב אם זה בן או בת, העיקר שיהיה ברית."

 

השמועה עשתה לה כנפיים בכפרי הערבים בסביבה ואפילו לרמלה הגיעה על ידי הפרדסן הערבי העשיר "אבו חמיס". בלילות החורף הארוכים, סביב הפינג'אן הנצחי חזרו שוב ושוב על הסיפור הזה. אחרי הכול גצק הצליח במקום שאפילו הרופא, שהיה במעמד של "סקנד-טו-גוד" או "סקנד טו מוחמד רסול אללה" קצרה ידו מלהושיע.

 

"הילד" צריך להיות היום בעזה, ובגילו (70) אני מקווה שאיננו בין היורים את הקסאמים...

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: