הקצה האחרון הסופי / דורון וילפנד

 

הקצה האחרון הסופי

דורון וילפנד - לשעבר, עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אחרי "גלעד" נגמר העולם שמה בקצה של הירוק הכי ירוק קצת אחרי גבעת הרקפות אם רק ממשיכים עוד קצת ללכת מגיעים לקצה האחרון הסופי זה שאליו הלך סבא יוסף לאט ברכות בלי בכי ככה פשוט הלך.

איור מאת יעקב גוטרמן

יום אחד כשההורים לא באו לקחת אותי להקמה ויותר לא הייתי יושב על ברכיו ושותה סיפור שמסופר בקול קצת איטי קצת חם, סיפור שיכול להיות מצחיק או מותח אבל תמיד יש בו משהו עצוב, אחרי זה הייתי חולם שגם אבא פתאום נעלם ומתעורר בבית הילדים בפחד.

 

אולי בגלל שאז בגיל ארבע חמש הרגשתי פתאום שגם בו יש את הרכות הפגיעה הזאת שגם הוא החזק הגדול שמחזיק ומחבק ושר שירים עצובים לפני ההשכבה שמספר את הכי מצחיקים וצועק בחוסר אונים כשאני משתולל גם הוא יכול פתאום ליפול.

 

כן שמה בקצה ממש ליד הסוף אם רק ממשיכים לא נופלים רק עוברים הלאה אולי יש שם משהו כמו אלוהים אולי רק מקום רטוב בוצי קצת חם אולי מקום שבו ההורים לא הולכים אחרי ההשכבה ושבו אפשר לראות קוינסי ביום שישי ולא לישון בבית הילדים.

 

בעיקול החד אחרי "דליה" מתחברים אל הזיכרונות אל אלה שחיבקנו אבל לא הצלחנו להחזיק, אל זאת שרצינו כל כך אבל לא העזנו מספיק להגיד, אל הפרידות לפני הלילה.

 

אל הרגע שבו חייבים להפסיק לרגע לעצור ולדעת שנגמר המסע שבו מרגישים את היבלות ואת הקור שפתאום מרעיד.

 

אבל גם אלה שהולכים בשדות בין השלפים צריכים בסוף לעצור לנשום את האוויר הרווי לפתוח דלת ולהיכנס.

 

אפילו אם בדיוק היה גשם ויש בוץ וריח של אחרי וניצנים ראשונים של פריחה שאיכשהו קלטו את הרביבים וחשו את שברי השמש שהשתקפו לרגע בשלוליות שריסקו הרגליים ועכשיו התפזרו ונקלטו בתוך האדמה הרטובה המלאה.

 

בסוף צריך להיכנס להוריד מגפים קצת גדולות מדי לקלף את הבוץ בסכין קהה ולהתחיל להתייבש.

 

אבל אחרי העיקול כבר רואים את שולי גבעת הרקפות ואם בדיוק שומעים את הכינור של סמסון או תני לי את היד שלך של אלברט עמר.

 

הכול מתבהר לרגע יודעים למה הלב כמה ומעיזים לנסות ולמצוא את מה שתמיד חפשנו אפילו אם שמה לא ממש נגמר העולם אפילו אם זו רק התחלה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: