אצלי אין כעס / דורון וילפנד

 

אצלי אין כעס

דורון וילפנד - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אין כעס, רק עצב מהול בגעגועים

איור מאת יעקב גוטרמן

על הלילות לבד בבית הילדים, על החלומות שנגוזו, על החיוכים השתיקות וההליכות הארוכות בלילה שבסופן עולה אור חיוור רך שבור, אור שמסיים את הלילה שמביא איתו עייפות כבדה של שעות בלי שינה, עייפות שיש בה גם נחמה אם יש לאן לחזור.

 

רק לפעמים רוצה לצעוק שאסור היה לוותר להשאיר מאחור לעזוב את היד הקטנה שעוד לא נרדמה שמחזיקה שמקווה שתמיד תהיו שם;

 

לכבות את להבות הנעורים את הנגיעות הראשונות את האש שמתעוררת את הבכי שפתאום יוצא שוטף ומטלטל את התקוות לעולם אחר לאנושות מתוקנת אפילו אם רק קצת ולא עד סוף;

 

אבל גם אלה שהולכים בשדות בין השלפים צריכים בסוף לעצור לנשום את האוויר הרווי לפתוח דלת ולהיכנס,

אפילו אם בדיוק היה גשם ויש בוץ וריח של אחרי וניצנים ראשונים של פריחה שאיכשהו קלטו את הרביבים וחשו את שברי השמש שהשתקפו לרגע בשלוליות שריסקו הרגליים ועכשיו התפזרו ונקלטו בתוך האדמה הרטובה המלאה,

בסוף צריך להיכנס להוריד מגפים קצת גדולות מדי לקלף את הבוץ בסכין כהה ולהתחיל להתייבש.

 

איך מגשרים על הניגוד בין הנוף הירוק הזועק הנושם שפורם ומחבר נימים שהולכים עמוק כמו הטיפות שעכשיו מחלחלות לעבר מי התהום,

בין הסיפורים על הראשונים שעזבו הכל או ברחו ממה שלא היה ובלי לדעת איך, בנו את החול הכל כך מקודש הזה,

לבין השגרה, הקיום החברים שחלקם קצת מנוכרים הבניינים והנכסים.

 

החלום לא נופץ בטרגדיה סוחפת, בדם בזעקות בהרס,

רק בהדרגתיות מכלה, בהתפוררות שאינה מורגשת כמעט, שמשמיטה לאט את היסודות שלא היו ממש מחופרים עד הסוף,

שהיו בנויים על ילדה קטנה שעומדת מול החדר של ההורים בקומתיים בוכה בשקט ולא מעיזה לעלות לעבור מעל הכלבה הענקית שחוסמת את הפתח ולחבק את ההורים שכבר ישנים.

 

מכיוון שהיו מבוססים על קומזיץ חזיר ביום כיפור על הפקות של חגים ושמחות מלאות בבדיחות וחידודים ושירים יפים והמון תוכן אבל כמעט בלי שמחה ממש, כזאת שמעורבבת בעצב בזיכרונות במסורת של אמהות ואבות בשנים של גלות ודיכוי וכמיהה לארץ באמונות פשוטות שכולם מתחת לחופה בניגונים שגם הסבים היו שרים.

 

נכון ילדי כתה א' היו יוצאים עם חולצות לבנות מתוך השיבולים ויענקלה היה מנגן והשמש שוקעת על הירוק זהוב ואחר כך היו פורצים לחדר אוכל רוטטים מהתרגשות,

אבל אחרי כשיש לחם על השולחנות ותחושה של הופעה, הקדושה הייתה מתפוגגת ואתה עם השנים גם השייכות והרצון להמשיך בתלם הארוך של החלום לקום כל בוקר ולבנות בתוך המציאות התמידית המתמשכת של העולם הישן עולם חדש של אנושות מתוקנת,

 

לא שלא היו רגעים בעיקר בימי וערבי זיכרון, בשירה בלילה, בזריחות מעל ההר שלנו שבעצם היה רמה שהיא לא יותר ממישור קצת גבוה,

ברוח שעוברת לאט בשדות רגע לפני הקציר כשהשיבולים כבדות והאדמה קצת חמה ורוצים לשכב בפנים בתוך הזהב הזז הזה ולזכור ולשכוח להתחבר חזרה לרגבים שהעור ירגיש את מה שהלב מנסה לדלות מתוכה מההליכות היחפות והשירים ממה שלעולם כבר לא לגמרי יחזור מיד קטנה שמחזיקה גדולה והולכים בחושך נאחזים במה שעוד אולי יהיה וממשיכים גם אם לרגע את החלום בתקווה שהפעם כשנקיץ היד תהיה שם או לפחות הלחי החמה והנשימה הקצובה והבל הפה ולא נהיה לבד ונחזור ביחד לחלום גם אם רק לרגע שכבר כמעט עבר

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: