געגועים לכיסופים של פעם / דורון בראונר

געגועים לכיסופים של פעם
מאת דורון בראונר
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
 

"אימא שלך התקשרה, היא נשמעה לא כל כך טוב, כדאי שתחזור אליה".

"נו, דיברת אתה"?

"כן, היא רוצה שנבוא אליהם השבת, היא אומרת שהיא נורא מתגעגעת".

"מה זאת אומרת, זה לא ברור לך שהיא באמת מתגעגעת"?

"מתגעגעת בסדר רק שהיינו שם ביום שלישי, את יודעת זה לא ממש מזמן".

"תגיד, ממתי הפכת להיות כזה"?

"כזה מה"?

"כזה דפוק".

"לא יודע, פשוט לא בא לי לנסוע הביתה יום אחרי יום".


איור מאת יעקב גוטרמן

שלושים ושבע שנה אני עושה את הדרך הזאת הביתה. באוטובוס עם אבא מקופת חולים ג' אחרי בדיקת עיניים וגלידה מונטנה, בטרמפים מהצבא ועכשיו באוטו בגלל הצבא.

אותה הדרך הביתה לקיבוץ, הקיבוץ שלי שהיה פעם הבית שלי.

אבל באיזה מקום זה הפסיק, מתישהו זה נגמר.

אני לא חושב שאני יכול לשים את האצבע ולהצביע מתי זה קרה.

סוף הלינה המשותפת או הטלוויזיה הצבעונית הראשונה,

זה בודאי השילוב של הכל ביחד שגרם לשינוי.

 

זה בטח גם משהו בי, שהשתנה והתבגר.

מכל מקום, זה נגמר בינינו.

אני כבר לא מרגיש שייך.

הקיבוץ הוא כבר לא המקום שאני רוצה להיות בו, לחיות בו, לגדל את ילדי.

אז עשיתי את זה. את הדבר הנורא שתמיד שמעתי עליו.

יש לזה בקיבוץ שם קוד, "הודעתי על עזיבה".

זהו. נפרדו דרכינו. מעכשיו אני בצד שלהם, של העוזבים. של הבוגדים.

כן, בוגדים.  כך קראנו להם.

הרגשה מוזרה, אני בצד שלהם.

אפילו קשה לי להגיד את המילים המפורשות: עוזב קיבוץ.

הפכתי להיות אחד מאלה.

איך ייתכן?

שאני אהיה עוזב קיבוץ?

שאני אבוא להורים לקחת קילו אלכסנדר וכמה יונתן?

 

אבל אם להיות כנה אז אני בכלל לא מרגיש בוגד. אם כבר נבגד. מה קרה פה? באיזו רשות? מי הסכים? למה? מה הסיבה?

שמישהו יבוא וייתן לי הסבר אחד מה היה פה לא טוב?

באיזו זכות הרסתם לי את הבית.

שמישהו יסתכל לי בעיניים ויסביר לי מה היה פה כל כך גרוע שהיה דחוף כל כך לשנות? איפה הקיבוץ שלי מפעם? כשסוכות, פורים ושבועות היו החגים הכי יפים בעולם? והממתק של יום שישי ורחצות לילה בעירום עם הבנות מי"א. והמתנדבות שלימדו אותי דבר או שניים על החיים.

 

והפחד להציץ לסרט של המבוגרים בחדר אוכל, לא ראינו כלום אבל מה זה חשוב.

והשוקו ביום שלישי...

איפה כל זה? לאן זה הלך? לאן כל זה נעלם?

מה נשאר מהקיבוץ שלי מפעם? מהחלום? מההבטחה הגדולה?

רק לחשוב על זה שההשמצה הכי מכאיבה והכי כואבת הייתה שאומרים עליך שאתה מתלבש כמו עירוני... כן, כן, לא היה דבר יותר מעליב מזה.  

 

אני עושה את הדרך הביתה כמעט כל שבת, והדרך היא ללא תמרורים, היא רק בסימנים עם הרבה זיכרונות וגעגועים אחרי הכל זאת הדרך הביתה, לכיסופים.

אני עושה את הדרך כמעט כל שבת, כל פעם נזכר בפרט ועוד פרט, אבל הדרך הביתה מאז שעזבתי היא דרך שונה מפעם לפעם הופכת זרה.

בקושי מצליח לזכור את הדרך עם אבא מגלידה מונטנה.

בקושי נזכר איך פעם היה פה אחרת. איך האמנתי, ממש האמנתי שכיסופים זה הבית שלי.

 

"כולם חגורים מאחורה? אפשר לנסוע"?

"סע ושים מוזיקה".

"יש טלפון"?

"זאת בטח אימא שלך, היא לחוצה שאנחנו מאחרים לה".

"מה קורה? מתי אתם באים? האוכל כבר מתקרר על השולחן, אמרתם שתבואו בשבע עכשיו רבע לשמונה, אבא עוד מעט נרדם".

"אימא אבל אמרתי לך שנתקשר כשנצא".

"עוד לא יצאתם"?

"יצאנו.. יצאנו. אנחנו בדרך אליכם, בדרך הביתה, ביי".


"אימא שלך התקשרה, היא נשמעה לא כל כך טוב, כדאי שתחזור אליה".

"נו, דיברת אתה"?

"כן, היא רוצה שנבוא אליהם השבת, היא אומרת שהיא נורא מתגעגעת".

"מה זאת אומרת, זה לא ברור לך שהיא באמת מתגעגעת"?

"מתגעגעת בסדר רק שהיינו שם ביום שלישי, את יודעת זה לא ממש מזמן".

"תגיד, ממתי הפכת להיות כזה"?

"כזה מה"?

"כזה דפוק".

"לא יודע, פשוט לא בא לי לנסוע הביתה יום אחרי יום".

 

שלושים ושבע שנה אני עושה את הדרך הזאת הביתה. באוטובוס עם אבא מקופת חולים ג' אחרי בדיקת עיניים וגלידה מונטנה, בטרמפים מהצבא ועכשיו באוטו בגלל הצבא.

אותה הדרך הביתה לקיבוץ, הקיבוץ שלי שהיה פעם הבית שלי.

אבל באיזה מקום זה הפסיק, מתישהו זה נגמר.

אני לא חושב שאני יכול לשים את האצבע ולהצביע מתי זה קרה.

סוף הלינה המשותפת או הטלוויזיה הצבעונית הראשונה,

זה בודאי השילוב של הכל ביחד שגרם לשינוי.

 

זה בטח גם משהו בי, שהשתנה והתבגר.

מכל מקום, זה נגמר בינינו.

אני כבר לא מרגיש שייך.

הקיבוץ הוא כבר לא המקום שאני רוצה להיות בו, לחיות בו, לגדל את ילדי.

אז עשיתי את זה. את הדבר הנורא שתמיד שמעתי עליו.

יש לזה בקיבוץ שם קוד, "הודעתי על עזיבה".

זהו. נפרדו דרכינו. מעכשיו אני בצד שלהם, של העוזבים. של הבוגדים.

כן, בוגדים.  כך קראנו להם.

הרגשה מוזרה, אני בצד שלהם.

אפילו קשה לי להגיד את המילים המפורשות: עוזב קיבוץ.

הפכתי להיות אחד מאלה.

איך ייתכן?

שאני אהיה עוזב קיבוץ?

שאני אבוא להורים לקחת קילו אלכסנדר וכמה יונתן?

 

אבל אם להיות כנה אז אני בכלל לא מרגיש בוגד. אם כבר נבגד. מה קרה פה? באיזו רשות? מי הסכים? למה? מה הסיבה?

שמישהו יבוא וייתן לי הסבר אחד מה היה פה לא טוב?

באיזו זכות הרסתם לי את הבית.

שמישהו יסתכל לי בעיניים ויסביר לי מה היה פה כל כך גרוע שהיה דחוף כל כך לשנות? איפה הקיבוץ שלי מפעם? כשסוכות, פורים ושבועות היו החגים הכי יפים בעולם? והממתק של יום שישי ורחצות לילה בעירום עם הבנות מי"א. והמתנדבות שלימדו אותי דבר או שניים על החיים.

 

והפחד להציץ לסרט של המבוגרים בחדר אוכל, לא ראינו כלום אבל מה זה חשוב.

והשוקו ביום שלישי...

איפה כל זה? לאן זה הלך? לאן כל זה נעלם?

מה נשאר מהקיבוץ שלי מפעם? מהחלום? מההבטחה הגדולה?

רק לחשוב על זה שההשמצה הכי מכאיבה והכי כואבת הייתה שאומרים עליך שאתה מתלבש כמו עירוני... כן, כן, לא היה דבר יותר מעליב מזה.  

 

אני עושה את הדרך הביתה כמעט כל שבת, והדרך היא ללא תמרורים, היא רק בסימנים עם הרבה זיכרונות וגעגועים אחרי הכל זאת הדרך הביתה, לכיסופים.

אני עושה את הדרך כמעט כל שבת, כל פעם נזכר בפרט ועוד פרט, אבל הדרך הביתה מאז שעזבתי היא דרך שונה מפעם לפעם הופכת זרה.

בקושי מצליח לזכור את הדרך עם אבא מגלידה מונטנה.

בקושי נזכר איך פעם היה פה אחרת. איך האמנתי, ממש האמנתי שכיסופים זה הבית שלי.

 

"כולם חגורים מאחורה? אפשר לנסוע"?

"סע ושים מוזיקה".

"יש טלפון"?

"זאת בטח אימא שלך, היא לחוצה שאנחנו מאחרים לה".

"מה קורה? מתי אתם באים? האוכל כבר מתקרר על השולחן, אמרתם שתבואו בשבע עכשיו רבע לשמונה, אבא עוד מעט נרדם".

"אימא אבל אמרתי לך שנתקשר כשנצא".

"עוד לא יצאתם"?

"יצאנו.. יצאנו. אנחנו בדרך אליכם, בדרך הביתה, ביי".


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: