לילה רטוב וקר / דורון בראונר

לילה רטוב וקר

דורון בראונר - לשעבר קיבוץ כיסופים

איור מאת יעקב גוטרמן

 

התעוררתי רטוב.

קמתי מהמיטה, היא הייתה ספוגה ומסריחה.

|
איור מאת יעקב גוטרמן

נעמדתי באמצע החדר רועד מקור, רטוב כולי וחושך בחוץ. סירחון של פיפי היה באוויר, כיסיתי את הרטוב שלא יראו ולא יריחו.

 

רוויטל שגרה איתי בחדר המשיכה לישון. בשקט יצאתי מהחדר, מזל שהדלת הייתה חצי פתוחה, החריקה הייתה מעירה אותה, היא מתעוררת מכל שטות, רק שלא תגלה, היא בטח תשמח להיזכר באמצע ארוחת הבוקר, במה שקרה לי בלילה, כולם יצחקו וישירו עלי שירים.

אסור שהיא תתעורר.

 

יצאתי מהחדר על קצות האצבעות, אבל לא רק בגלל רוויטל. יצאתי בשקט כי פחדתי שהשומרת תשמע אותי, השמרטף היה תלוי בדיוק מעל לדלת, הוא שומע הכול. כל רשרוש הכי קטן השומרת יכולה לשמוע. ידעתי את זה, כי פעם כשאמא שלי הייתה השומרת, היא לקחה אותי לשמור איתה, הקשבתי לגן, יכולתי לשמוע אפילו את הנשימות של הילדים. הלכתי בצעדים קטנים כדי שהפיג'מה הרטובה לא תיגע בי, שהקור לא יחדור. הסתכלתי על השעון, חתול אדום שמחייך עם אוזניים כחולות, ומחוגים שחורים, מחוג אחד ליד השלוש, והשני ליד העשר, לא הבנתי כלום.

 

אם רק הייתי הולך לעשות פיפי, כשאבא אמר לי לעשות, כשהשכיב אותי אתמול בלילה, כל זה לא היה קורה. אמרתי לו שכבר עשיתי, והוא האמין. גם פחדתי ללכת לשירותים לבד, אבל את זה לא יכולתי להגיד לו. בהשכבות אבא היה נשאר איתי תמיד אחרון, לא הסכמתי שהוא ילך, פחדתי להישאר לבד. כל ההורים כבר מזמן הלכו הביתה, נשיקה חיבוק ולילה טוב, רק אבא שלי נשאר אחרון בגן, לספר סיפור לפני השינה. עוד אחד אחרון ודי. אבא ידע לספר סיפורים, הוא היה ממציא סיפורים מהראש, על טרזן וצ'יטה, ועל ילד אחד שעבד בקרקס וכל הזמן קרו לו דברים מצחיקים. רוויטל, גם היא הקשיבה לסיפורים, היא מיהרה להיפרד מההורים שלה, כדי שלא תפסיד את הסיפור החדש, אפילו הסכמתי לה לשבת על המיטה שלי, ולהקשיב לסיפור. אבל לשבת על הברכיים של אבא רק אני יכולתי, ישבתי, קרוב קרוב לאבא כדי לשמוע את הסיפור ראשון, פעם שמעתי את רוויטל אומרת לזיו, שזה לא פייר שרק אבא שלי יודע לספר כאלה סיפורים כיפיים, ועוד מהראש, ואבא שלה, אפילו מהספר לא קורא לה.

 

נראה לי שגם אבא אהב להישאר איתי בגן אחרון מכל ההורים, למרות שסימה הגננת הרעה, הייתה כל הזמן נכנסת לחדר, ומסתכלת עליו עם העיניים הממהרות שלה, ומסמנת לו עם האצבע על השעון שנורא מאוחר, והוא צריך כבר ללכת מהגן. הוא היה אומר לה "כן, כן, אני כבר גומר," אבל כשהייתה יוצאת מהחדר היה קורץ לי, לוקח מפתח דמיוני ונועל לעצמו את הפה. אחרי כמה שניות מצחיקות, היה שואל "אז איפה היינו?" וממשיך לספר כאילו כלום לא קרה.

 

היה לי קר ועצוב. הסתובבתי בגן ולא ידעתי מה לעשות. ברור שלא התכוונתי לקרוא לשומרת, כמו שנטע קראה, לפני כמה ימים. היא עמדה מתחת לשמרטף ולא הפסיקה לבכות שהיא נורא מפחדת, כי יש לה מפלצת מתחת למיטה. בסוף השומרת באה, ונורא כעסה על נטע, כי היא כבר ילדה גדולה, והיא צריכה לדעת שאין דבר כזה מפלצות והיא שלחה את נטע בכעס למיטה, אפילו בלי לבדוק.

 

הסתובבתי בגן כשהפיג'מה רטובה וקרה. כל הילדים ישנו. היה שקט מוחלט. בחוץ חושך, ובגן רק האור של המקלחת האיר בקושי. בפינת הבובות ליד החדר של דוד ואלה, כל הבובות שכבו מבולגנות אחת על השנייה בתוך סלסלת הנצרים הגדולה. על המיטה הקטנה שבפינת הבובות, ישבו זה לצד זה, דובי חום קטן, וקנגרו ירוק, את שניהם קיבלנו כמתנת פרידה, ממשפחת סגל שעזבה את הקיבוץ. במסיבת הפרידה שעשו לאודי, אמא שלו, לא הפסיקה לנגב את הדמעות, אמרה שהיא נורא תגעגע. אודי צייר ציור של ילד בוכה, סימה תלתה את הציור בפינת הציור ואמרה לכל ילד להגיד לאודי מילת פרידה. לא הבנתי מה זה מילת פרידה, אז כשהגיע התור שלי, אמרתי לו להתראות, ושיהיו הרבה חברים במקום החדש, אז אמא של אודי הסתובבה אל הקיר והכתפיים שלה נורא רעדו, סימה נתנה לה ממחטה לאף וישר הוציאה את עוגת השוקולד מהמקרר.

 

הזזתי את הדובי והקנגרו מהמיטה ונשכבתי במקומם, ניסיתי לישון אבל פחדתי שהמטפלות יכעסו עלי בבוקר כשיגיעו, אבל במיוחד פחדתי מהילדים שיקומו בבוקר ויצחקו עלי שאני ישן כמו תינוק במיטת בובות כי עשיתי פיפי במיטה. רציתי שיגמר הלילה הזה ושכבר יתחיל הבוקר. הסתכלתי שוב פעם לכיוון החתול, הפעם המחוגים היו על מספרים אחרים, ועדיין היה חושך בחוץ. חזרתי למיטה שלי, רציתי כבר לישון, הייתי עייף והיה לי קר, אבל איך? הכל היה רטוב ומסריח, הייתי צריך שמישהו יעזור לי, הייתי צריך לבקש עזרה מאחד הילדים הגדולים.

 

הלכתי למיטה של דוד, דוד היה כבר בן שש וחצי, גבוה ושמן והיו לו שערות ארוכות וחלקות. הוא הגיע מצ'ילה לפני כמה זמן ולא ידע טוב לדבר עברית. עמדתי ליד המיטה שלו, ושמתי לו יד על הכתף, לא הספקתי להגיד מילה והוא כבר קם, כאילו חיכה שאבוא לבקש עזרה. "עשיתי פיפי" אמרתי, "מי?" שאל "אני" הוא חיכה כמה שניות, ואמר "בוא." הוא הלך לארונות הגבוהים שליד פינת ציור, הביא כיסא גבוה ולא גרר את הכיסא. אפילו שהוא היה חדש בגן, הוא ידע שזה מסוכן לעשות רעש, דוד חיפש בתאים העליונים סדינים חדשים. "תדליק את האור," אמר. "אבל השומרת..." עניתי. "תדליק תדליק, אני לא מוצא." הדלקתי והסתכלתי דרך החלון, לשמור שהשומרת לא באה. "בוא." קרא דוד וזרק לי פיג'מה חדשה וסדינים. כיביתי את האור, ורצנו לחדר שלי. "אל תיגע בדלת היא חור..." היה מאוחר מידי, דוד פתח את הדלת עד הסוף, נשמעה חריקה נוראית, כאילו שיש חתול עצבני בתוך הדלת, שכועס כל פעם שפותחים אותה עד הסוף. רוויטל הסתובבה במיטה ומלמלה משהוא, קפאנו במקום, פתאום היא פתחה שתי עיניים גדולות שלא מבינות, זה יהיה הסוף שלי אם היא תתעורר. לא זזנו. התכווצתי כולי והתפללתי שתסתובב לצד שני ותמשיך לישון. בבקשה בבקשה, תמשיכי לישון, אל תתעוררי עכשיו... יש, איזה מזל, לאט לאט העיניים הגדולות שלה נעצמו להן מעצמן. היא רק מלמלה לעצמה עוד כמה שטויות, והסתובבה לצד שני. בשקט בשקט דוד הוריד את הציפה מהמזרון, נתן לי ולחש "תזרוק בפח של הבגדים ותכניס עמוק שלא ידעו, גם את הפיג'מה תכניס עמוק בפח שסימה לא תכעס."

 

כשחזרתי לחדר מצאתי את דוד נאבק בשמיכה, הוא ניסה לעטוף את השמיכה בציפה. כשגמר, נתן לי את הפיג'מה והראה לי איפה הפתק של המכנסיים ולחש "זה אחורה." התלבשתי מהר והוא הרים את השמיכה ואני נשכבתי על המיטה היבשה, הוא כיסה אותי, ושאל "בסדר? "כן" לחשתי, דוד רץ לחדר שלו, "תודה" אמרתי בשקט לעצמי.

 

בבוקר הוא לא אמר מילה, גם אני לא. אפילו כשסימה הגננת שאלה במפגש בוקר מי עשה פיפי בלילה הוא שתק, גם אני. אבל פתאום קרה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בעולם, רוויטל הצביעה, "כן רוויטל, מה רצית?" חייכה אליה סימה, שמאוד אהבה את רוויטל. לא, לא, לא, את לא מגלה עכשיו לכל הגן מה שקרה בלילה. הייתי חייב להשתיק אותה, לעצור אותה שלא תעשה את זה.

 

"רוויטל תשתקי את לא מספרת." צעקתי לה, "אל תאמינו לה היא סתם שקרנית." "תשתוק אתה, זכותי לדבר כמה שאני רוצה."

 

"תפסיקו לריב שניכם, אנחנו באמצע מפגש, כן רוויטל רצית לומר משהו." הורדתי את הראש לרצפה רציתי לברוח להעלם לא להיות שם, לא יכולתי לשמוע אותה מספרת לכולם בהנאה מה עשיתי... "כן רוויטלי מה רצית?"

 

"סימה, אני יכולה לקחת לחדר הורים את הציור שצירתי לאמא שלי? יש לה היום יום הולדת" וואו איזה מזל! הרמתי את הראש, הסתכלתי על רוויטל והיא הוציאה לי לשון, כל כך שמחתי. אני חושב שאפילו חייכתי. בלילה בהשכבה, סיפרתי לאבא מה שקרה, אבל אבא לא הבין כלום. "למה לא קראת לשומרת? בשביל זה יש שומרת, רק צריך לקרוא לה, לעמוד מתחת לשמרטף ולקרוא לה, השומרת הייתה עוזרת לך."

 

"שכחתי." אמרתי, וגם הפעם אבא האמין.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: