קצר / דורית שלומי

 

קצר

דורית שלומי - קיבוץ מגל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"תוודאי שדלת ההזזה סגורה היטב", אמרתי לרחל מהגרעין שדחפה ומשכה את הדלת הכבדה הנעה על מסילות משומנות.

איור מאת יעקב גוטרמן

פעוטון רננים בו אנו עובדות, נחצה לשניים ע"י דלת הזזה שבצידה השני התמקם לו בית התינוקות החדש המונה שישה עוללים. בצהריים, לאחר שהשכבנו את הפעוטים לתנומה וסיימנו את המטלות המעיקות של שטיפת כלים, רצפה וסידור עשרות צעצועים לקופסאות מסומנות, התיישבנו למנוחה קצרה על כוס קפה. דלת ההזזה נפתחה ושרונה שבנה הבכור מטופל בבית התינוקות החדש, עמדה בפתח מחייכת וגאה. היא הושיטה ידה לפנים והסבה את תשומת ליבנו לשעון היפהפה שענדה. "שעון זהב עם ספרות רומיות משובצות ביהלומים", צחקה באושר, "מתנה מיורם המתוק שלי להולדת ניב".

 

יורם המתוק שלה היה עד לפני שנתיים משאת נפש של חברות קיבוץ רווקות, צעירות, גרושות, בנות גרעין ובנות משק. עלם חמודות, ספורטאי נלהב, עורך דין במקצועו העובד בעיר ומעשיר את קופת הקיבוץ הדלה בהרבה מזומנים מידי חודש בחודשו, ובנוסף - גם יפה תואר, עטור רעמת שיער בהירה ומתנופפת ועיניים כחולות זורחות. דווקא שרונה שלא ממש נחשבה לאחת הנערות הנאות שבחצרנו זכתה בו. אני מחבבת את שרונה. מאד. היא בהחלט נמצאת באחד המעגלים הקרובים של חברותי, אולי לא הראשון שבהם השמור לשתיים בלבד, איתן אני מרגישה כי נפשי קשורה בנפשן ושאם מישהו ישמיץ או ילעג להן, אזנק כנמרה להגן על שמן הטוב. אבל במעגל השני, הקרוב אף הוא, יושבת שרונה במקום טוב באמצע. זה מעגל חברות איתן אני תמיד שמחה להיפגש לכוס קפה, לנסיעה בצוותא לסרט או לשוטט יחדיו בחנויות פיצ'יפקעס. על חברות המעגל השני אולי לא אצא כנמרה להגן על כבודן, אבל בהחלט, אם אקלע למצב כזה, אזנק כחתולת רחוב על המשמיץ אותן.

 

לאחר שהתפעלנו כנדרש מהשעון המדהים, החלפנו שרונה ואני מספר מילים על בתי הקטנה ששרונה מטפלת בה ואז, מנופפת בעליזות בידה עדוית השעון פיזזה לה אל מאחורי דלת ההזזה הכבדה. "בשביל מה היא צריכה שעון עם ספרות רומיות משובצות יהלומים?" לחשה רחל בלגלוג. "הטמבלית הקטנה הזו לא יודעת לקרוא ספרות רומיות. ספק אם היא יודעת לקרוא ספרות בכלל". "לא אכפת לי..." השבתי בלחישה זועמת משלי כשקולי עולה בהדרגה מבלי שאשים לב..."ששרונה לא יודעת לקרוא ספרות רומיות והשעון הוא לקישוט בלבד". ש...ש...ש היסתה אותי רחל בבהלה, "תעירי את הילדים!" "אני כועסת," רשפתי, "שרונה מקסימה. כל זמן שהיא, לדעתי, המטפלת הכי טובה לבת שלי והבחורה הכי חמודה שאני מכירה, זה לא מטריד אותי כהוא זה מה מידת ההשכלה שלה ואם היא יודעת או לא יודעת לקרוא שעון יד, שעון עצר, אורלוגין או שעון חול, ובכלל, אני לא מעוניינת להמשיך לדבר בנושא הזה".

 

"בוקר טוב!" צהלתי למחרת, עת הבאתי את רוני שלי לפעוטון צפרירים. שרונה הרימה את רוני על ידיה, חיבקה ונישקה אותה, הפנתה גבה אלי ונכנסה לפעוטון מבלי לענות על ברכת הבוקר שלי. נפגעתי מעט, אבל כשהמשכתי דרכי לפעוטון רננים, חשבתי, אולי היא רבה עם יורם או קמה הבוקר במצב רוח רע, קורה ואנשים מתנהגים מוזר ולא מודעים אפילו לעובדה שהאדם העומד מולם נפגע. חבל להתעסק בזה יותר מידי.

 

בצהרים חלפה שרונה על פני במדרגות היורדות מחדר האוכל. מבטה סקר אותי בחטף והיא הנידה בראש לשלום בתנועה כמעט בלתי נראית. החיוך גווע על שפתי ואגרוף כאב לפת את ליבי.

 

"מה היא רוצה ממני? למה היא כועסת?" חשבתי בעודי עולה מולה מבלי לעצור. כשהפניתי ראשי לאחור ראיתי את שרונה עומדת ליד תיבות הדואר שבכניסה לחדר אוכל כשראשה נשען אל אחת התיבות וידה מסוככת על פניה החזרתי פני קדימה והמשכתי לעלות במדרגות. במשך כל אותו היום הייתי נסערת ומבולבלת. ביקשתי מגידי שילך אחה"צ לפעוטון ויביא את רוני הביתה. ישבתי במרפסת ובהיתי בעלי העץ המרשרשים ברוח, הופכת שוב ושוב במוחי את אירועי המפגשים הקרירים והתמוהים בין שתינו. בערב גמלה בליבי החלטה ללכת אליה ולברר על מה יצא קצפה. "מקסימום", חשבתי, "היא תטרוק בפני את הדלת ואז אבין שהידידות בינינו מתה מבלי שאדע אי פעם על מה ולמה?"

 

הערב מצא את שתינו על המדרכה זו מול זו. "אני בדיוק בדרך אליך כדי להגיד לך מה אני חושבת עליך", הטיחה בי שרונה כשקולה סדוק בניסיון לעצור את בכייה, "וגם זה רק בגלל שיורם שלי שכנע אותי שבניגוד לך, אני צריכה להגיד דברים ישירות בפנים ולא מאחורי הגב. את חושבת שלא שמעתי אותך אומרת בקול רם וצלול שאפשר היה לשמוע אותו עד גן תאנה שאני לא יודעת אפילו לקרוא שעון? זה מה שאת חושבת עלי? שאני כזו בורה, אנאלפביתית ושטחית? עמדתי מאחורי הדלת. הייתי המומה. ברחתי משם מיד כי לא היה לי כוח נפשי להישאר ולהמשיך לשמוע את הרוע שנזל ממך. חברה שלי, מה? כל כך הכאבת לי", ושרונה פרצה בבכי מר.

 

"עמדת אחרי הדלת ושמעת משפט אחד לא מתחילתו ואפילו לא נשארת לשמוע את סופו", אמרתי באיטיות כשאני אוחזת בכוח בכתפיה ומנערת אותן בקצב מילותיי, "עכשיו תקשיבי לתחילת המשפט ומכיוון שאין פה דלת הזזה, תשמעי אותו עד הסוף המתוק". ככל שהלך הסיפור והתמשך דהו קמטי הזעף והזעם על פניה של שרונה וחיוך מהסס ונבוך הפציע במקומם. "אישה חכמה אחת אמרה שמי שמצותת מאחורי דלת סגורה, סופו שחוטף זבנג באוזן", אמרתי בחיוך של הקלה. "כן? מי? אלינור רוזוולט, אינדירה גנדי, גולדה?" חייכה גם שרונה. "אני - החברה שלך", השבתי וחבקתי אותה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: