מדוע מתנגדים הוותיקים לבניית בתים בחורשת האורנים? / דורית גלילי

מדוע מתנגדים הוותיקים לבניית בתים בחורשת האורנים?

מאת דורית גלילי -  העוגן                                        

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

כל אחד מאתנו מכיר את חורשת האורנים היפה אשר באזור שכונת האורנים. אנחנו גם מכירים את שני עצי השיזף עתיקי היומין העומדים בצדי החורשה ומסמנים את גבולה. שני עצים אלה גזעם עבה וחלקו חלול, ובאחד מהם יכול ילד כמוכם להיכנס ואף לעבור לצדו השני.

 

איור מאת יעקב גוטרמן
 

מפעם לפעם עולה השאלה בין החברים בקיבוץ, האם אין המקום הזה בבחינת בזבוז, והאם אין להועידו לבניית בתי מגורים. השטחים המתאימים לבנייה בקיבוצנו מצטמצמים והולכים, ובעוד שנים מעטות לא יהיה לנו כנראה מקום לבניית בתים חדשים. כאשר מדברים ודנים על הצעות בנייה באזור הזה, תמיד קמים כמה חברים ומתנגדים לכך בכל עוז, וביניהם שניו, סבם של ליאור, אלון וערן, המוכן להילחם בחירוף נפש, על-מנת שהמקום ישומר ולא יגעו בו לרעה.

הוא גם מוכן לספר לכל המעוניין מדוע הוא כה מתנגד להריסת החורשה ולבנייה בה. לחברי קיבוץ העוגן מתחיל הסיפור לפני שנים רבות, שלושים וחמש במספר.

 

אז כבר ידעו החברים כי הם עומדים לעבור מכפר-סבא, מקום בו ישבו לפני שעברו לוואדי קובני אשר בעמק חפר, הוא מקום בו אנו יושבים היום. יאיר בסן נבחר מטעם הקיבוץ להיות המקשר בין הערבים שישבו במקום הזה באותם הימים, לבין חברי הקיבוץ שעמדו להגיע ולהתיישב במקום.

 

ערבים אלו גרו במקום הזה כבר מאות בשנים ועל-כך מעיד בית הקברות שלהם, הוא המקום בו נמצאת כיום חורשת האורנים ושני עצי השיזף העתיקים. הכפר הקטן ששכן במקום נקרא "מלחה" בפי תושביו. יאיר היה "המוכתאר", כלומר - ראש הכפר מטעם השלטונות הבריטיים, שאז שלטו בארצנו.

 

בכפר הקטן ישב מספר לא גדול של משפחות אריסים ערבים. כאריסים הם היו עובדי אדמה החייבים למסור חלק מן היבול לבעלי הקרקע. האדמות לא היו שייכות לאריסים, כי אם למשפחת קובאני העשירה שישבה הרחק מכאן. האריסים היו עניים מרודים והם התגוררו בכמה בקתות חמר עלובות, סמוך למעיינות שהיום עומדים שם לזכר אותה תקופה פסלי הג'מוסים. מי המעיינות הזכים שימשו להם כמי שתייה, רחצה ובישול ובעזרתם גידלו ירקות במורדות הגבעה. בשטח הביצתי גידלו הערבים ג'מוסים שהיו שקועים עד צווארם בבוץ. את חלב הג'מוסים היו שותים ואף עושים ממנו גבינות.

 

יאיר התיידד עם תושבי המקום הערבים והזמין אותם לשתות קפה בצריף הקטן, ששימש אז כחדר-אוכל לאותם חברים שכבר היו במקום והתחילו להכשירו ולהכינו לעלייה של הקיבוץ על הקרקע. במיוחד התיידד יאיר עם צאלח שהיה אחד האריסים מנכבדי המקום. גם יאיר הוזמן כמובן לבתיהם והיה מבלה עמם שעות רבות בבקתות שלהם, כשהוא נאלץ לשתות את חלב הג'מוסים הבלתי רתוח והבלתי טעים. לשם מילוי תפקידו למד יאיר את השפה הערבית ולעשן את הסיגריות מטבק, שהם הכינו וגלגלו במו ידיהם והדביקו ברוק פיהם. היה עליו להקשיב שעות על גבי שעות לסיפורי האבות שלהם, שלעולם לא היה להם סוף.

 

לצלאח היה בן, עבדול שמו, שגילו כגיל בני קבוצה "נרקיס", הבנים הראשונים של הקיבוץ. יאיר התיידד מאוד עם עבדול  וסיפר לו, כי תוך כמה חודשים יגיעו למקום יחד עם יתר חברי הקיבוץ גם הילדים שלנו, והוא, עבדול וחבריו, יוכלו להיות ידידים טובים של ילדי הקיבוץ החדש העומד לקום במקום, וכמובן יבקרו איש את רעהו. עבדול הביט בעיניו הגדולות הכהות על יאיר ובחיוך על שפתיו אמר ליאיר שזה יהיה נהדר, והוא יראה להם הרבה דברים יפים ומעניינים בסביבה. הוא וחבריו ילמדו את ילדי הקיבוץ ערבית והם ילמדום עברית.

 

למרות החששות הקלים של ערביי המקום מהשכנים החדשים, הם קשרו עם יאיר ועם יתר החברים שכבר היום במקום, קשרי ידידות אמיצים.

 

עברו מספר חודשים, הבריטים עמדו לעזוב את הארץ, בעולם החליטו כי ארץ-ישראל תחולק לשתי מדינות, שאחת מהן תהיה מדינת ישראל. כאשר התקבלה החלטה זו, היו כל היהודים שמחים. אולם לא כן תושבי הבקתות, שכניו של הקיבוץ שלנו. על פניהם נראו פחות חיוכים וגם ההזמנות כמעט ופסקו. הערבים כאן מאוד חששו לגורלם, שכן היה עליהם להישאר במדינת ישראל, שאחיהם בעולם ובארץ לא הסכימו להקמתה. אנחנו לא רצינו שיעזבו את המקום. אולם, משהרגישו שעומדת לפרוץ מלחמה, היא מלחמת-השחרור, החליטו לעזוב. האנגלים, בעידוד המנהיגים הערבים של האזור שלנו אשר ישבו בטול-כרם, שלחו בסופו של דבר משאיות צבאיות ופינו את כל הערבים הנותרים גם מפה וגם מהכפר שליד קיבוץ מעברות. היה יום עצוב בשבילם וגם בשבילנו, ולמרות בקשותינו ובקשות אנשי מעברות, כי יתירו להם להישאר, עזבו אחרוני הערבים את המקום.

 

יאיר וגם שניו נוכחו במקום כשידידיהם הערבים ארזו את מעט חפציהם ועלו על המשאיות. יאיר ראה את צלאח ידידו שרק יום לפני כן מת אביו הזקן, והוא קבר אותו בבית הקברות שלהם. הוא ראה גם את בנו של צלאח, עבדול, שעמד והסתכל עליו מרחוק ובעיניו הגדולות שהיו עצובות ומפוחדות. הם פחדו מאחיהם הערבים שהכריחו אותם לעזוב, ואולי, מי יודע, אף האמינו שביום מן הימים הם יחזרו לאדמתם... המשאיות עזבו את המקום עם אחרוני הערבים על רכושם הדל, ונעלמו.

 

כפריים עניים אלו היו שוחרי שלום וכל רצונם היה לשבת על אדמתם בשקט ובשלווה ולהמשיך לעבדה. לא כן המנהיגים הערבים שרצו במלחמה של ממש נגדנו, ואף הבטיחו לאחיהם, כי הם עוד יחזרו למקומותיהם ולאדמתם, אחרי שכל היהודים במדינה הזאת יחוסלו, מזימה שכמובן מעולם לא התממשה, למזלנו.

 

השריד היחידי שנותר כזכר לכפרם, היה בית הקברות שלהם השוכן בחורשת האורנים. כפי שאנחנו יודעים, בית קברות הוא מקום קדוש ויקר לכל עם ועם, ומתוך כבוד לאנשים אלה שישבו פה דורות על דורות לפנינו, הוחלט לשמור על פינה זו, שהיא חורשת האורנים כיום. משום כך נלחם שניו לחימה עקשנית נגד הרצון העולה מפעם לפעם לנגוס בחורשה ולצמצמה ולהשתמש בשטחה למטרות שונות.

 

ומה קרה עם צלאח ועבדול בנו? הביאו אותם למחנות פליטים כמו רבים אחרים מערביי א"י אל מעבר לגבול, לשטחים שהיו שייכים לארץ ירדן. הם חיו שם בצפיפות, בדוחק ובעוני, וגורלם לא שפר עליהם. שנים רבות לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, בה קמו שוב המנהיגים הערבים שעדיין חשבו וקיוו, כי יוכלו לגרש אותנו מארצנו ונלחמו בנו. לאחר המלחמה לא היה עוד גבול בין אזור מחנות הפליטים שליד טול-כרם ובינינו. במחנות אלו גרו רוב הערבים שחיו פה לפנים.

 

יום אחד הגיע זוג של ערבים אל קיבוצנו. הם חיפשו את יאיר. יאיר, תחילה לא הכירם. הגבר מבני-הזוג סיפר ליאיר, שהוא אותו עבדול שיאיר הכירו בעודו ילד. כמובן, שיאיר לא יכול להכירו, משום שהיום הוא אדם מבוגר, אך הוא, עבדול, זכר היטב את יאיר ואת יתר החברים שבאו להיות שכניהם. כיום הוא בעצמו נשוי ואב לילדים והוא בא לבקר במקום הולדתו ולהראות לאשתו. הוא אמר שברצונו לבקר במקום שם היה בית הקברות שלהם ושם קבור סבו.

 

יאיר שמח לארחו והראה לו את קיבוצנו המוריק ועתיר המבנים הנאים. עבור עבדול היה הכל חדש, משום שהוא הכיר את המקום עוד בהיותו כמעט לגמרי שומם, לפני שהוקם בו הקיבוץ, וכשהחול שלט בו שלטון ללא מצרים. לבסוף הם הגיעו לחורשת האורנים. למרות שאבני הקברים לא השתמרו, ידע עבדול כי זה המקום, אף על פי שהסביבה שונתה ללא הכר. שני עצי השיזף הם ששימשו לו הוכחה ועדות, כי אכן זה מקום קבורת סבו.

 

אחריהם באו עוד מבקרים, חלקם היו אנשים צעירים, שכל רצונם היה לבקר את המקום בו חיו אבות אבותיהם ולפקוד את קבריהם של בני משפחתם שחיו ונקברו כאן. העובדה כי מקום בית הקברות שמור ומטופח ונשאר כשהיה, ואולי אף הבינו, כי באמת ובתמים אין לנו שום רצון להילחם נגדם ולהיות אויביהם, וכי כל רצוננו - לחיות אתם בשכונת טובה, בשלום ובשלווה.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: