כיצד הערים אלי על השוטרים האנגלים / דורית גלילי

כיצד הערים אלי על השוטרים האנגלים

דורית גלילי - [העוגן]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אלי היה בין ותיקי קבוץ העוגן, והייתה לו גם זכות ראשונים, הוא תפקד כנהג הראשון של הקבוץ הצעיר.

איור מאת יעקב גוטרמן

בשעות לפני הצהריים הוא היה עובד כמו כולם ונוהג לעיר הקרובה במשאית היחידה שהייתה אז לקבוץ, ומספק לקבוץ את כל צרכיו. אך בכך לא תמה עבודתו. אחרי שעות העבודה בעיקר בלילות, היה מעביר נשק ממקום למקום עבור הפלמ"ח, שהחל אז להתארגן ולפעול.

 

פעולותיהם של הפלמ"חניקים התבצעו במחתרת, בסודיות מוחלטת, משום שהשלטון הבריטי לא התיר ליהודים שישבו במקום, להקים צבא משלהם או כל כוח מאורגן אחר החמוש בנשק. התקופה הייתה לפני קום המדינה.

 

די היה בכך, שבאמצע הלילה הגיע שליח מטעם הפלמ"ח ויקרא לאלי בשמו, הוא היה קופץ ממיטתו, מוכן ומזומן לכל מטלה. ללא שאלות מיותרות היה מטפס מיד למשאית, מניע אותה ויוצא למשימה הסודית.

 

כדי להערים על השוטרים הבריטים בדרך, העמיס אלי את הנשק ועליו העמיס תפוחי אדמה כדי לא לעורר את חשדם של השוטרים הבריטים ובנוסף הוא היה אוסף בדרך חיילים בריטים כטרמפיסטים שהיו יושבים על שקי תפוחי-האדמה. מי היה יודע מה היה עולה בגורלו של אלי אם החיילים הבריטים היו מגלים על מה הם באמת יושבים. אבל בזכותם השוטרים האנגלים הרשו לאלי לעבור בנקודות החיפוש לאורך הדרך ללא בדיקה וחיפושים ואפשרו לו להמשיך ליעדו.

 

חברי קבוץ העוגן הצעירים הגיעו לנקודה זמנית ליד כפר סבא ושם החלו להתארגן כקבוץ. הם החליפו את חברי קבוץ דן שהיה ותיק יותר. על חברי קבוץ דן היה לעבור לישוב קבע בצפון. על אלי הוטל התפקיד להעביר בחשאי את הנשק במשאית, הנשק שנועד להגנתם בישוב הקבע בצפון שהפך לביתם. הנשק היה לא חוקי ואם מישהו מהיהודים שישבו כאן היה נתפס, השלטונות האנגלים היו מענישים אותם בעונשים כבדים ואף במאסרים ממושכים. אלי ידע זאת טוב מאוד, אך זה כמובן לא הרתיע אותו .

 

ציפתה לו דרך ארוכה מאוד. אז עוד לא היו כבישים כמו היום והדרך-לא דרך, נמשכה שעות רבות. בכל הכבישים הוצבו חיילים ושוטרים בריטים שעצרו את המכוניות ובדקו באופן יסודי כדי למצוא נשק בלתי חוקי ששמש את הארגונים החשאים שקמו כדי להגן על המדינה שבדרך. הפעם אלי היה צריך למצוא דרך חדשה כדי שלא ייתפס עם הנשק.

 

לקבוץ העוגן הייתה מכוורת ובה עבד חיים חברו הטוב של אלי. החברים קראו לו "חיים זומזום". שני החברים תכננו יחד את המזימה. הם העמיסו את הנשק על המשאית, כיסו אותו בבד עבה ועליו הניחו מספר כוורות מלאות דבורים. הם חבשו על ראשם מסכות של כוורנים וכך יצאו לדרך. התקלה הראשונה הייתה דווקא עם דבורה אחת סקרנית שבזמן הנסיעה חדרה לתוך המסכה של אלי והחלה לחוג סביב אפו. אלי לא רצה לעצור כי האזור היה הומה מחיילים בריטים וברוב ייאושו צעק לחברו חיים שיציל אותו מעקיצת הדבורה. חיים אמר לאלי שימשיך לנהוג כאילו לא קרה כלום ובלי היסוס הכניס את ידו לתוך המסכה של אלי והוציא את הדבורה החוצה.

 

הם המשיכו את נסיעתם מתוחים יותר מאי פעם, כי אלי ידע שהפעם מחכה לו חיפוש יסודי ומדוקדק בתחנת המשטרה ליד ראש פינה. הוא ידע שהוא חייב להגיע עם הנשק לייעודו אל חברי קבוץ דן הזקוקים לו להגנה עצמית. הם הצליחו לחמוק מכל נקודות החיפוש, אך כשהגיעו לראש פינה הבינו שאין שום דרך לעקוף את המשטרה והתקווה שהשוטרים הבריטים לא יבחינו בהם נגוזה במהרה. מספר שוטרים חמושים באלות גומי צעקו על אלי לעצור מיד. הם שאלו את אלי לטיב הסחורה במשאית. אלי אמר להם שהם מעבירים כוורות דבורים. הוא השתדל להישמע בטוח ושלו אך לאמיתו של דבר הוא חשש מאוד. לבו הלם בחוזקה.

 

חיים ישב לידו בשקט והאזין לשיחה, הוא הבחין בפניהם של האנגלים שהביעו חוסר אמון. הוא יצא בשקט מהמשאית מבלי שהבריטים הבחינו ופתח אחת מן הכוורות . הדבורים התעופפו בהמוניהן ישר לכיוון השוטרים, הן עפו וזמזמו סביב ראשיהם. השוטרים נבהלו מאוד, רצו מבוהלים הלוך וחזור מנסים לגרש את הדבורים שלא חסכו את עקיצותיהן. תוך כדי מנוסתם הם הספיקו עוד לצעוק לאלי שיסתלק מכאן כמה שיותר מהר.

 

חיים ואלי המשיכו בנסיעתם כשהם משאירים מאחוריהם את השוטרים האנגלים עם הדבורים, וחיוך רחב על פניהם. הם הגיעו ליעדם בשלום. החברים מקבוץ דן חיכו להם ואנחת רווחה יצאה מליבם כשראו את המשאית המתקרבת. הם פרקו את הנשק שהיה כל-כך נחוץ להם וכמובן מיד הטמינו אותו במחבוא, כדי שהשלטונות הבריטים לא ימצאו אותו בחיפושיהם. אלי וחבריו עברו עוד חוויות רבות והיו לעזר רב לישובים העברים ולכוח היהודי, הוא הפלמ"ח, שהחל אז להתארגן בכדי להיות מוכנים ולהילחם באויבנו ולהגן על התושבים בשעת הצורך.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: